קול פעמונים, חלק א'

קמתי, קרני השמש היו הראשונות להגיד לי בוקר טוב.
הלכתי במסדרון ביתי שנראה היום ארוך מתמיד. הגעתי! אמרתי לי במחשבתי ואז ראיתי את אבי עם פנים קודרות כלילה.
אמרתי לו "בוקר טוב" כרגיל אך הוא לא השיב, הוא רק הניח את ידו על הלחי שלי ואמר לי "יש לי משהו להגיד לך אך אני ממליץ שתשב קודם. התיישבתי כמו שהוא ביקש ואז הוא התחיל לספר לי למה פניו קודרות.
"אוקיי, סבא נמצא בבית חולים והוא על סף מוות" הבטתי בו, ראיתי שעוד שנייה הדמעות שהיו נעלות בעיניו עומדות לפרוץ החוצה כאילו עדיין היה בן 3 מבולבל. דמעות החלו להציף את עייני הוא ניחם אותי הוא אמר בקול עצוב "הכל יהיה בסדר."

לאחר דקה של אבל פנימי של שנינו אבי אמר "אין יותר זמן לחכות. אנחנו מוחרכים להגיע לבית החולים."

שנינו נכנסנו לאוטו ונסענו לכיוון בית החולים. אני זוכר את אבי מאז שנולדתית מעולם הוא לא היה ככה. הרגשות חייבים לפרוץ מתיישהו את הגדר אפילו אם זו הגדא החזקה בעולם. גם העננים נעשו כהים יותר כאילו ממשתתפים באבלנו.

הגענו הוא אמר, והתחלנו לרוץ לבית החולים כי ידענו שכל שנייה יכולה להיות האחרונה.

נכנסו לחדר של סבי. הוא היה חלוש כתינוק רך.
הבטתי בו במבט מרחם.
והוא אמר לי "אתה הנכד הכי טוב בעולם."
בכיתי כי זה הדבר היחיד שבאמת יכולתי לעשות.

ואז ברגע הכי מפתיע הוא אמר לי "אני חייב לספר לך על החלום שלי"