קדושה~פרק 1

רחש העלים הנמעכים תחת מגפי מסגיר אותי ואחותי פותחת את הדלת וממתינה לי בכניסה,
"זה נכון?" אפילו על הנוהל הנימוסי היא לא שומרת,
אני לא משיבה ונכנסת לבית,
"הולי!" היא קוראת אחרי,
אני לא מסתובבת ומתקדמת לחדרי,
"השמועות, ה…הן נכונות?" קפאתי על מקומי,
"איזה שמועות?" ניסיתי להישמע קלילה אך החרדה שהציפה אותי הסגירה אותי,
"הם אומרים שאת הרגת אותו, שאת זאת שתלית אותו על העץ הכי גבוה בבריטנ…"
"מי זה הם?!" תפסתי בכתפיה,
"דמיאן וספנסר" פלטה מיד,
נשמתי עמוקות ושחררתי אותה מאחיזתי,
"אז…זה נכון?" היא לא יכלה להתאפק,
קרסתי על הספה ונאנחתי,
היא התיישבה על ידי,
"למה עשית את זה?," היא כמעט צעקה עלי,
"יכולת פשוט לקעקע על המצח 'בואו לקחת אותי'…" היא נאנחה,
"זה נגד חוקי הטורס…" חייכתי חצי חיוך,
"מה?" היא נתנה בי מבט מבולבל,
"לעשות קעקוע על הפנים…" גיחכתי,
היא לא יכלה להתאפק וחייכה למרות שהתעשתה מהר והכניסה לי אגרוף בכתף.
"יש דברים שאת פשוט לא מבינה," ליטפתי את לחייה החיוורת,
"אז תסבירי לי," היא הניחה את ידיה בחיקה כסימן לכך שהיא מקשיבה,
"זה משהו שהייתי חייבת לעשות לפני שאני אמות." הנדתי בראשי,
"תמותי?" גיחכה,
"הולי רוז קסלר, את בת 17 בחודש הבא," היא הביטה בי בתהייה,
"מתי בדיוק תספיקי למות?" אין לך מושג כמה זה קרוב,
"גוונדלין מריה קסלר," אימצתי חיוך,
"לעולם אי אפשר לדעת…"
"את יודעת שהם יבואו לקחת אותך…" היא התכרבלה בחכי,
"אני יודעת…" נאנחתי,
היא עצמה את עיניה ונאנחה,
"הולי?" פיהקה,
"מי ישמור עלי כשהם יבואו לקחת אותך?" קפאתי במקומי,
"אל תדאגי גוון, ג'יימס ישמור עלייך." הברקה של רגע,
"כמו שהוא שמר עלייך?" היא פקחה את עיניה,
"אני מקווה" חייכתי.
לפחות היא תשרוד.
היא חייכה ועצמה את עיניה שוב,
הרגשתי את קורי השינה נרקמים בין עיניה והשכבתי אותה על הספה,
קמתי להכין לי תיק כשיבואו לקחת אותי,
שמתי שם את הציוד שלי, הבגדים שלי,
תמונה שלי ושל גוון ושרשרת כסף עם תליון שיש בו תמונה של אימא שלי,
" פיילייר* " לחשתי לתמונה,
ככה אימי ז"ל קראה לי,
הכומר נילס גאל אותי מייסוריי ושינה את שמי להולי*,
"בבקשה אבא, שמור עליה." לחשתי לאוויר,
מקווה שמישהו ישמע את תפילתי.
דפיקה בדלת,
הגיע הזמן.

***
"הולי רוז קסלר?" עמדו שלושה חיילים בדלת,
חייל אחד שעל ראשו קסדה לבנה תואמת לכפתורים שבמדיו צעד קדימה,
מדיו בצבע הכחול כהה בלטו בין החום והכתום מהשלכת ברקע,
"כן?" 'שמור עלייה' התחננתי.
"יש לך רבע שעה לארוז תיק ולהיפרד מיקירייך, ואז תלווי ע"י לארמון שבממלכת טורס ושם יקבעו את גורלך." הוא בוודאי שינן את זה במשך שבועות,
הנהנתי וניגשתי לאחותי,
"גוונדלין?" ניערתי אותה,
היא פקחה את עיניה בבהלה,
"הגיע הזמן?" ראיתי את הדמעות נקוות בעיניה,
נשקתי לה על מצחה,
"תשמרי על עצמך, שמעת?" חיבקתי אותה חזק,
היא ניגבה את הדמעות,
"גם את…" היא השחילה על אצבעי טבעת,
"קח תמיד אהיה איתך."
חייכתי והסרתי את הטבעת שלי ונתתי לה,
"גם אני אהיה איתך."
"בעוד 3 שנים תוכלי לבקר נכון?" אם אני עדיין אהיה בחיים,
הנהנתי,
"גברתי?" שמעתי את קולו של החייל,
"הגיע הזמן." חיבקתי את גוון הכי חזק שיכולתי,
ואז הרמתי את התיק שהכנתי לי וצעדתי לכיוון הדלת,
נתתי בבית מבט אחרון,
בגוון.
שלום ולא להתראות אחוזת קסלר.
היה נעים להכיר.
*הולי=קדוש
*פיילייר=כישלון