צרות עם שני, ותודות לקוראים.

לא כתבתי הרבה היום, למרות שהבטחתי לעצמי שכך אעשה. בפעם הקודמת שכתבתי על החיים שלי היו כמה שאלות, ואפילו אימיילים… אז הנה כמה תשובות בהתחלה:
כן, אני עובר לאנגליה. נשארו פחות משבועיים עד המעבר, אני מתרגש אך פוחד, ולא רוצה לאבד את החברים שלי.
כן, אני בן – אני כותב בגוף זכר, שימו לב, ותודה.
כן, זה אמיתי. אני כותב על הרגשות שלי, ועל החיים המסובכים והסתומים שלי. אני באמת עובר, אני באמת שונא את העולם הזה, הכל מגיע מהכאב שלי.
באותו זמן, אני רוצה להודות לכולכם. לכל מי שקורא את השירים שלי, ומגיב, ומשיב, ומעיר. מאז שנכנסתי אל האתר הזה, והתחלתי לפרסם, מצבי השתפר פלאים. בזכות המשוב החיובי, אני מרגיש הרבה יותר טוב לגבי עצמי. אני מרגיש שיש לפחות משהו אחד, כמה אנשים שיושבים במחשב, שחושבים שיש לי כישרון מועט. וזאת יותר הערכה עצמית מאשר שהייתה לי מאז ומעולם. אני רוצה להודות ספיציפית לכמה מחברים שמגיבים כמעט תמיד – the moon, sapir13 , the fox. ועוד רבים אחרים. מאז שהתחלתי לכתוב פה השתניתי בתוכי. אני יודע שזה מטופש. אבל אני מרגיש מאושר יותר, אפילו במעט. אני לא רוצה שתחשבו שאתם חייבים להגיב עכשיו. זה לא נכון. תגיבו אם זה יפה. ואל תגיבו אם לא. תודה בכל מקרה, מעומק הלב. אני מצטער שאני לא מגיב הרבה. באמת. תודה רבה כל כך.
וכעבור התודות והתשובות….
היום שני הבריזה בשבילי. המטרה שלה הייתה ברורה – לגרום לי להיות מאושר בשבוע וחצי האחרונים שלי, ולכן, יצאנו למסע, אל הגראנד קניון. (מוכר למישהו?) לצערי הרב, לאחרונה אנחנו מבלים בקניונים יותר זמן מהרגיל. אני פשוט התגעגעתי אל הנערה עם הטי שירט הזרוקה והגינס הגזור, שישבה על המיטה, אוזניות תחובות עמוק, וצפתה באנימה ללא הפסקה. היא לבשה גופייה כחולה בהירה וסקיני ג'ינס כהה, נעלי בובה תכולות ושערה חלק מאוד, כי לאחרונה היא החליקה אותו. ראו בבירור שהיא השתנתה. ואני ידעתי טוב מאוד מה הייתה הסיבה.
ראינו סרט, נהנינו וצחקנו, כרגיל, שני בחרה שתי דמויות והכריזה על העדפתם המינית (לא הטרו) בפני כל אולם הקולנוע. היא התנהגה בחופשיות, כמו שהיא תמיד מתנהגת, והרגשתי קרוב אליה. כמו שהיינו פעם, לפני שהחבר שלה נכנס לתמונה. שמו הוא גיל. הוא מבוגר ממנה בשנתיים – כלומר, בן שמונה עשרה. הוא עובד בחברת סטארט אפ, ומעדיף בלונדיניות. הוא אידיוט. הוא בגד בה פעמיים, והיא סלחה לו בכל זאת. הוא אומר לה מה הוא מעדיף, רומז לה בגסות, והיא פשוט משתנה, בלי לחשוב פעמיים. ניסיתי להזהיר אותה בתקופה מסוימת, אבל היא כעסה מאוד, והרחיקה אותי. התנצלתי. וניסיתי לשבת ולהתעלם מכל מה שקורה לה, בזמן שהיא משתנה כנגד עיניי. זה מה שאני עושה עכשיו. אני מרגיש אנוכי. אני אמור להזהיר אותה, כדי שלא תסבול מכאב הלב שעתיד לבוא. אבל אני לא. אני פחדן. אני שנוא. אני אנוכי.
אחרי הסרט, אכלנו סושי במסעדה שאני לא מחבב במיוחד, אבל לא היה משהו אחר לאכול, ושני "גוועה ברעב". שמתי לב לנימת חיוכה, לחופש בצחוקה. היא הייתה עצמה, כשהוא לא היה אתה. היא דיברה על אותה אנימה שהכריחה אותי לצפות (כרגע האנימה המועדפת עליי) ופטפטה לגבי להקת פאנק חדשה שהיא אוהבת. כרגיל.
חזרנו הביתה בערך בשלוש, אחרי חיפוש מטורף אחר אלבומי מוזיקה (ללא הצלחה), וציירנו יחד, עד שהיא הייתה צריכה להיפגש אתו. עם גיל.
אני מסמן את היום הזה כערבוב של הצלחה וכישלון.