צפירה

והנה שבה לה אותה צפירה, בקולה החד מפלחת את הדממה.
על מה חושבים כל אותם העומדים?
על אדם קרוב שאיבדו או שמא על בעיות היומיום.
אני חושבת על אותם ילדים עם נשק ביד, מפוחדים ובודדים, לא יודעים מה יעלה בעתידם.
אותם מלחמות חסרות סיבה, הכל בשביל האגו, אך בשביל זה שווה למות?

כולנו זהים ושונים, בבגדים לבנים ומבטים מושפלים.
עם קול הצפירה גם לבנו קצת נשבר, הדמעות זולגות והנשמה זועקת.
אין סיבה בעולם לכך שעוד אם צריכה לקבור את בנה, אז בואו נביע משאלה לעתיד קצת יותר מאושר.