ציפור יקרה

צמרמורת בכל הגוף, עומדת על קצה צוק מתחתי תהום. תוהה אם אצליח לעוף.
בוהה באופק הרחוק, להקת ציפורים עוברת על פני.
צרופי צלילים מעיקים היוצרים מנגינה כה נעימה.
ופתאום לאחר שחלפה הלהקה מבחינה בציפור קטנה.
נדמה שהיא עייפה להיות בודדה, קטנה וחסרת כל משמעות, חלשה וכול-כך פגיעה.
הכנפיים שלה נחות לרגע, רגע של אנחה ורוגע.
היא מאבדת את שיווי-המשקל.
תקווה פועמת בי לרגע, אך מיד היא פגשה בנפילה.
צונחת אל התהום העמוקה, אל המים העמוקים שמקפיאים את ליבה.
צוללת אל המעמקים, ומיד נסגרת באפילה התמידית.
האפילה שתעטוף אותה לעד.
עכשיו נזהרת שלא להביט בתהום, הנפערת במלוא יופיה.
עכשיו פתאום כואב להביט במפל המרהיב כשמימיו צונחים מטה.
הרגליים הקפואות זזות לרגע, הן רועדות.
מראה מצמרר בו צונחים סלעי הגיר הירקרקים שהיו מתחת לרגלי מטה אל התאום.
דיכאון מכה בי.
לרגע נדמה שהתהום פחות עמוקה, הנפילה פחות ממושכת.
רגע והיא נגמרת. נשימה ודי. החבטה לא תכאב בכלל.
זקוקה לשאיפה אחרונה של אויר נקי.
העיניים מוכנות, הן נעצמות.
רוח נעימה מקררת את גופי החיוור.
החושך לוחש את שמי, מדמיינת את דמותך מולי ואין בי חרטה.
מרוקנת כל מחשבה שקשורה אליך.
ונפרדת מאותו הנוף, שבזכותו לא אסבול עוד לעולם.
פוסעת צעד אחרון אל עבר התהום ונפגשת עם חברה.
ציפור יקרה.