צער בעלי חיים

קרני החמה נושקות לבית ספר היסודי, ולפתע צלצול הפעמון הגואל , ״להפסקה הגדולה״.
שני חברי הילדות צביקה וחיים, שמים פעמיהם אל עץ הגויאבות בחצר הסמוכה, בפיהם חמציצים, הם מטפסים כאילו רצו לנסוק לשמיים על עץ הגויאבות, ונועצים את שניהם בעץ הדעת הפרטי שלהם. חיים צועק: ״זה קשה ולא טעים״, וצביקה צוהל: ״מצאתי אחת מתוקה״. הם יורדים מהעץ, אוספים שבלולים קטנים, חיוורי פנים וכנועים, צביקה וחיים מבעירים מדורה מזרדים ועשבים יבשים ומשליכים כ-60 שבלולים לתוכה. זעקתם האילמת של השבלולים כתפילת אל מלא רחמים, בשעה 14:00, חיים מזמין את צביקה לביתו שברחוב ויצמן, שם הוא מתגורר עם אחותו חגית ואימו רות לאחר שאביו עזב את הבית לזרועות ״נסיכת הזכוכית״. הם עולים לקומה הרביעית, רות אימו של חיים פותחת שולחן והם אוכלים דג סול, מרק פטריות, סלט חצילים ולפתן תפוחים. לאחר הסעודה צץ במוחו של חיים רעיון, הוא מוציא מארגז עץ גדול חכה כבדה של אביו, פותח את המקרר ושם פתיון של 9 פרוסות נקניק סלמי על הקרס. חגית אחותו שוקדת על שיעורי הבית, דלת חדרה נעולה, והיא כנראה לא תפתח. רות מלקטת מחבלי הכביסה ענני כבשים, צביקה מביט בתדהמה אל חיים המניף את הפתיון אל חתולי הרחוב. ברדיו שיר: ״אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר ועל המבוגרים לא ירחם כלל״. הקרס ירד! חתול אפור ירוק עיניים טועם מהנקניק ונתפס בקרס, פיו זב דם, ומתפתל מכאב, כל פרוסת נקניק היא נשמה שיוצאת כשחיים מעלה אותו לאט לאט לקומה השלישית כאילו לכד את הלוויתן מובי דיק. רות נכנסת לחדר, משליכה את החכה וגוערת בשני הילדים, החתול חצי חי חצי מת, העוברים ושבים מביטים במחזה המוזר מזועזעים. חיילת ממשמר הגבול מתקשרת בבהלה ל״תנו לחיות לחיות״ ול״צער בעלי חיים״. צביקה נפרד מחיים, פוסע מהורהר ונוגה במעלה הגבעה לביתו, שם אין כמעט אוכל, שם העוני שר בלוז. בדרכו מלקט את פרי הפיטנגו ופולים של אפונה ריחנית ומתוקה. נזכר במלכת הכיתה על יער חוטי החשמל עורבים אורבים לזהב השמש. צביקה מלטף את כלבו הקט, מהרהר בשבלולים שנשרפו ובחתול הפצוע, ומתפלל לשלומו. משתף את אביו האלמן בקורות אותו, אוכל דייסת קווקר, הוא והכלב נרדמים יחדיו. כשהשחר עולה צביקה מתקלח ומתלבש ושם את פעמיו אל בית הספר, ניגש לחיים, כשבראשו עוד מעשה קונדס ואומר: ״מהיום אני צמחוני ולהתעלל בבעלי חיים כמו שאבי אומר זה יציק לי
בלב יותר מהרעב בבטן!״