צעדיה של אניס – פרק 1

הצלצול הראשון שלי צלצל . השעור הראשון שלי התחיל. הצעד הראשון שלי נעשה.

אני נכנסת לבניין ונעמדת בכניסתו , רואה את התלמידים מתפזרים בין הכיתות .
שוב אותה ההרגשה רק קצת שונה , אני חושבת לעצמי . שוב פרצופיהם של התלמידים בוהים בי , רק באופן טיפה שונה .שוב.

יום לפני
" את בטוחה שאת תהיי בסדר ?"
" אמא ,אל תדאגי , זה כבר עולה לי על העצבים כל הדאגה המיותרת שלך ."
" אני רק דואגת לך .."
" דאגה שמאגה , אני אהיה בסדר , פשוט תפסיקי להלחיץ את עצמך , ואת כולנו ."
" אני לא מלחיצ.."
" די אמא , תני לי את השקט הנפשי שלי , לפחות שעה ." אני מבקשת במבט זעום .
היא מביטה בי , ומסמנת לי ללכת .
אני לוקחת את המעיל , בצבע ירוק זית , שנראה כאילו הוא היה מיועד בכלל להקמת אוהל , טומנת בכיסיו העמוקים את פקט הסיגריות ועולה על גג הבניין .
אני מתיישבת על אחד מכסאות הפלסטיק הלבנים , שכבר מזמן הספיקו לספוג את כל עשן הסיגריות , ואת כל הלכלוך האחר , ופולטת אנחה שקטה .
אני מדליקה את אחת הסיגריות מהפקט , והניצוץ הכתום , משתלב עם אור אחר , שמגיע מדירה , בבניין ממול.
חושך , כל כך הרבה חושך . פה ושם נסגר אור , ונדלק אחר במקומו .
אני מביטה על העיירה השקטה והקטנה שלנו , שאט אט , סוגרת את הבסטה , ושוקעת בלילה עמוק .
אני מביטה שוב , רק הפעם למעלה , על השמיים . אני רואה עננים אפורים , שמכסים את אור הלבנה , וחשה רוח קרירה נושבת על פניי , ומעיפה את שערי לצידי הפנים .

אני מסיימת עם הסיגרייה , מועכת אותה ברגלי , ויורדת חזרה הביתה , לנסות לשים את ראשי , לפחות למספר שעות בודדות .

עם כניסתי הביתה , אני רואה את אמא שלי בודקת את המזודה הקטנה שלי . בודקת ומחפשת , אם לא טמנתי בה איזה בקבוק וודקה , או עוד פקט של סיגריות .
" את חייבת להפסיק עם הסיגריות " היא אומרת לי וממשיכה לבדוק את המזוודה .
" זה לא יעזור לך " אני אומרת , ותולה את מעילי על הקולב .
" אניס , באמת , את סך הכל בת 17 , ילדים בגילך , עסוקים בדברים אחרים , חוץ מלעשן סיגריות ולהרוס לעצמם את הבריאות ."
"את באמת חושבת שזה ככה אמא ? שרק אני מעשנת ? שותה ? תסתכלי סביבך אלוהים ! אם לא הייתי נמצאת כאן , במקום הזה , אולי הייתי שונה , אבל היי , תסתכלי על הצד החיובי , יהיה לך מספיק שקט בזמן הקרוב , ולא תצטרכי לריב שוב ושוב עם הבת המטורללת שלך ."
"תפסיק לקרוא לעצמך מטורללת …" היא עונה בחצי כעס חצי עצב .
" אוקיי , אז מה אני ? " אני שואלת אותה .
" את .. אממ … את הבת שלי .." היא אומרת ומשפילה מבט .
" תודה אמא , אבל זה לא מספיק ."

אני נכנסת למיטה , מניחה את ראשי , ומנסה לעצום את העיניים , ולחשוב שאולי .. אולי ממחר , הכל יהיה יותר טוב .. האומנם ?