צמחים מטפסים

הרחוב היה חשוך, זה היה סופו של חודש יולי והקיץ היה בשיאו.
החום היה כבד בכל שעות היום והלחות המחניקה והדביקה לא הועילה.
פנס רחוב צהבהב הבהב מעליהם כשהם פסעו ביחד בדממה באישון לילה זה.
הם החליפו בניהם מבט מהיר כשהגיעו אל המקום הזה, המקום האהוב עליה.
המקום הזה הזכיר לה מערה, זה היה בדיוק כמו בסרטים האלה, שהכל מושלם בהם.
מן מערה כזאת שכל קירותיה הם צמחים מטפסים.
צמחים מטפסים תמיד משכו אותה.
היה בהם משהו כלכך אנושי.
מטפסים למעלה, מנסים להגיע הכי גבוהה, למקום הכי טוב, למקום שאליו חודרות הכי הרבה קרני שמש שבריריות.
הם מטפסים אחד על השני, מסתלסלים, מתחברים ומתנתקים.
אך בסופו של דבר, כולם תלויים האחד על השני.
היא נעצה בו את עיניה החומות וביקשה את הבקשה שלה.
רק היא ידעה מה יקרה כשתשוב לביתה היום בלילה.
״כשאמות, על הקבר שלי אני רוצה צמחים מטפסים, שיטפסו למעלה עד השמיים״.
זו הייתה השתיקה שמילאה את הפגישה בניהם.
הוא ליווה אותה לביתה, ושם נאמרו המילים היחידות והאחרונות.
״אני תמיד אהיה איתך, אני צריכה שתדע את זה״. הדמעה בעין הימנית כמעט פורצת לה החוצה.
היא מחבקת אותו את החיבוק הזה שלה, החיבוק שרק היא יכולה לחבק.
ואז הדלת נסגרת מאחוריה.
הוא זכר את בקשתה.
צמחים טיפסו התחלה מהסוף שלה , למעלה גבוהה, עד לשמיים.