צמה זהובה

היא בוחנת את שיערי בשתיקה, מרטיבה אותו מעט כדי שהיא תוכל לאסוף אותו ביותר קלות,
ידיה עובדות במהירות אך בעדינות על שיערי הארוך והזהוב, קולעת בידיה צמה עדינה,
לא חזקה מדי, אך גם לא רפוייה מדי- בדיוק כמו שצריך.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" היא שואלת בקול שקט.
השיער שלי, השיער שטיפחתי אותו בכל יום ויום, שחפפתי אותו בעדינות, וסירקתי בזהירות שלא ייתלש. השיער שגידלתי כבר מגיל שש, כשרציתי שיהיה לי שיער ארוך ארוך עד הישבן
נכון- זה לא את כל השיער, רק עד קצת מעל הכתפיים, אבל זה משנה את הכל,
השיער שלי תמיד היה מקור הגאווה שלי, הדבר שתמיד מייפה את כל הפרצוף.
אני באמת רוצה לתת אותו למישהי אחרת? מישהי אחרת שתשים כל בוקר שהיא קמה ומתארגנת לצאת לטיפולים הכימותרפיים את הפיאה עם השיער שלי? מהגוף שלי?
"כן" אני עונה לבסוף בקול החלטי, אני רוצה שבתוך כל הסבל של המחלה, שתמיד השיער שעל ראשה יזכיר לה את התמיכה היחידה והקטנה שאני ועוד אנשים כמוני תומכים בה.
הפיאה הזאת, היא לא סתם שיער- הפיאה הזאת טומנת בתוכה כל כך הרבה סיפורים, ואחד מהסיפורים הוא הסיפור שלי, החיים שלי
ומה שמשותף לכולם הוא דבר אחד ויחיד- כולנו פה כדי לתמוך מרחוק.
גם אם אני לא מכירה את זאת שתקבל את הפיאה עם השיער שלי אני גאה בה על זה שהיא מתמודדת, מתמודדת עם הדבר הקשה הזה, שגורם לגוף שלך להיות חלש וכואב עד מוות, והכאב נותן לך לרצות למות,
אבל היא מתמודדת. מתמודדת ואף פעם לא מוותרת.
ואני לא יודעת מה איתכם, אבל אני בטוחה שההתמודדות שלי לתת את השיער למישהו אחר, היא כלום לעומת ההתמודדות שלה.
היא מקרבת את המספריים הכסופים לשיערי, מהססת מעט ומביטה בי דרך המראה
היא גוזרת אותו, מראה לי חלק ממני חתוך בתוך שקית קטנה ושקופה.
אני הולכת לתיבת המכתבים, מהססת לרגע לפני שאני שולחת את המעטפה, ואז עוזבת אותה לבפנים.
השיער שלי או החיוך שלה?