ציורים

אוקיי אז.. אף אחד לא ביקש את זה, ואף אחד כנראה לא ממש חשב על זה, אבל הגיע הזמן שלי לשתף אתכם במשהו. אני אכבד את זה מאוד אם תקראו. וכמובן, לא חייבים להשאיר תגובה..!

אז ככה; אני עידן, בן 19, והגיע הזמן לשינוי בחיי – ישר ולעניין.
ומה שאתם רואים פה בתמונות, אלו דברים שכמה מהאנשים בחיי נתנו להם שמות: "דודלים", "דמויות", "פנטזיות", "קומיקסים", "הומור", "הזונה שאתה כל הזמן מצייר", "פאטאפונים", "משחקים של גיל 7", "שטויות", "סופר סקסי", "סיפורים", "הרפתקאות", "סתם", "מצחיקים", "הזוים", "מוכשרים", "מדוייקים"… וכו' וכו'…
אבל לי יש שם אחד לתת להם:
חברים.
חברים. זה מה שהם באמת.

אז… קדימה, סיפור חיים לפניך:

עוד מאז שאני זוכר את עצמי אני ציירתי. בגן, זה התחיל עם אנשים שמורכבים מעיגול ורגליים, ועד למכונות מוזרות ומורכבות. ממש חיי בעולם משלי.

הזמן חלף, מן הסתם, וביסודי הייתי ככה "מלך הציורים": "עידן, תצייר לי בובספוג", "תעזור לי להכין ברכה ליום הולדת", "תצייר לי אריה לשיעורי בית". ממש ככה!
וואלה, היה מגניב. אבל מה לא היה מגניב? לא שמעתי מילה אחת – "תודה".

נתקדם לחטיבה. אני אהיה כנה, התקופה הכי זבל שהייתה לי עד עכשיו. סבלתי מבריונות, השמצה, סבל, בכי, בדידות, כאב, והרשימה עוד ארוכה…!
ומי הציל אותי? החברים שלי. מה שאתם קוראים לו "ציורים" לרוב. הם היו שם לצידי. הם הראו לי את הקסם של השרבוטים, כמה הם יכולים להיות יותר מסתם שרבוטים. את היכולת להפוך דמות ממשחק ליותר מסתם דמות. ולהראות כי יש לי לאן לברוח כשקשה לי בתקופה הזו.

אני רוצה להתמקד בתקופה ספציפית – כיתה ט'. אני דיי קורא לה, "תקופת הזהב". בתקופה הזו, יכולתי לצייר הכול. ה כ ו ל. כל שיעור – זה ציור נוסף! כל רעיון, ישר לדף! בלי היסוסים, בלי מחסומים, בלי עצירות. לא היה את הדבר הזה "להפסיק לצייר"!
בנוסף, יצרתי את "התנ"ך". לא התנ"ך הקלאסי והמשעמם שכולכם מכירים. אלא התנ"ך שלי. במקום לרשום שיעורים ביומן, אני ציירתי עליו קומיקס שלם! הקומיקס האמיתי, הרציף, הרציני הראשון שלי!

שנה אחרי… קרה מקרה נוראה בחיי. "הספר השחור" אני קורא לו. אני לא אכנס אליו, כי אני מעדיף להרחיק אותו כמה שיותר ממני, ולא כולם צריכים לשמוע עליו. אבל… צלקת ענקית נשמרה מהמקרה…
מאז, מחסום. האמא של המחסום. לא יכולתי לצייר. באמת שלא יכולתי לצייר.
וזה הרגיש… כאילו חצי ממני מת. זה קיטשי ברמות, אבל מה, ככה זה היה.
החוסר בציור אומר… חוסר בחברים, חוסר בתמיכה. לא ציירתי דודלים, לא דמויות, לא זונה, לא שטויות ולא כלום.
וזה אכל אותי. כל יום. עוד יום, עוד ביס מהנפש. עוד יום, עוד ביס מהמוטיבציה. נאכלתי כמעט עד הסוף.
אבל מה, היתה נקודה קטנטנה ביותר של אור. כשהגיע הרגע הנכון, הזמן הנכון, ציירתי. והציורים האלה יצאו כרצוני. אך היו בודדים מהם… ובשלב מסויים, הבנתי שזה פשוט לא הולך. ושאני במצב נוראי.

"אני רוצה להיות אנימטור!", אם אני הייתי מקבל שקל על כל פעם שאמרתי את זה, הייתי עשיר. בלי צחוק.
אנימטור, זה להזיז דברים. לתת להם חיים, נשמה, אופי, סיפור. זה מה שאני רוצה לעשות!
אז יאללה, בוא נעשה את זה.
"לא!" אומר המחסום. "אתה תשב בשקט, ותסתום!".

אז עד היום. עד היום אני סובל מהמחסום הארור הזה.
נכנעתי.
אחרי יותר מ-4 שנים של מאבק. נכנעתי.
אני כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הציורים הם חברים שלי, אבל הם לא פה… מי ישמור עלי? מי יהיה איתי? מי יבין אותי?

קשה לי להסביר לכם עד כמה קשה זה לחיות ככה. ועד כמה קשה זה להבין שחלק ממך לא תומך בך יותר. שאתה רוצה שהוא יתמוך בך, אבל כלום לא קורה.
ממש משבר.

…
…

האה, רגע! עכשיו מגיע החלק הטוב…!
היום, או הלילה, ה-20 לנובמבר שנת 2016, אני מכריז על מלחמה חוזרת. אני מכריז על היציאה שלי למסע הגדול של חיי.
אני הולך להיאבק ולנצח את המחסום! לנפץ לרסיסים את הדיכאון! ולהציל את חבריי – הציורים!
להשיג את מטרת חיי כאנימטור, כצייר, כגרפיקאי!

הם היו פה בשבילי במשך כל חיי, ועכשיו אני אהיה שם בשבילם.

"אני חייב את החיים שלי לציורים".

במשך כל חיי ציירתי דודלים, דמויות, פנטזיות, קומיקסים, הומור, בחורות עירומות, פאטאפונים, משחקים, שטויות ומה לא!
והגיע הזמן לחזור לזה…!
ושום דבר לא יעצור אותי…!

אני עידן גולדפדר, והגיע הזמן לשינוי בחיי – להציל את החברים שלי – הציורים.

תודה על תשומת לבכם,
מקווה שנהניתם לקרוא ולהתעניין!

…
…

ואיך אפשר בלי "ההמשך יבוא" (: