צחוק ובכי

פעם, לא לפני הרבה שנים, גר בפתח תקווה בחור בשם יהודה. יהודה חי חיים די משעממים אבל הוא היה מצחיק בטרוף. לו הכוכבים שלו היו מסתדרים אחרת הוא בוודאות היה סטנדאפיסט. אבל יהודה היה יועץ משכנתאות בסניף בנק אפרורי ורק חבריו הקרובים ידעו עד כמה הוא מצחיק. יום אחד נפטר מייסון, חבר מהקהילה שלו. בתחילת הלוויה ניגש אליו בן הגבאי וביקש כי הוא יספיד אותו.
הוא אמר לבן, מה אני קשור להספדים? מה אגיד עליו, שהוא היה לחוץ קידושים? שהוא היה גומר לכולם את הקיגעל והחמוצים? שהוא היה עוקץ לילדים את הסוכריות בבית כנסת?
"אתה לא נורמאלי, הגופה עדיין חמה", אמר וצחק "זה בכלל לא משנה מה תגיד עליו, העיקר שתגרום לקהל לבכות".
"אבל אני יודע רק להצחיק, וגם זה בקושי."
"להספיד ולהצחיק זה שני צדדים של אותו מטבע. צחוק ובכי ירדו משולבים לעולם. תחוש את הקהל, מספיד טוב גורם לציבור לבכות וזה כל תפקידו."
עברו כמה דקות ויהודה נקרא להספיד. הוא התקרב למיקרופון בחדר ההספדים, הוא ראה איך חבריו בקהל לא מצליחים מעלים חיוך מאוזן לאוזן. קולו של יהודה רעד שהתחיל.
"מייסון עלה לארץ מארגנטינה אבל בניגוד לכל הארגנטינאים שאתם מכירים, הוא היה יותר בקטע של מתוקים. בעיקר סוכריות שזורקים על בר מצוות." שניים בקהל צחקו בשקט, שלושה הסתכלו עליו במבט מוזר ואחת הבנות של מייסון נעצה בו מבט מאיים. הוא המשיך, "זכיתי לשבת לידו שנים רבות בבית הכנסת, ראיתי כמה שהקהילה הייתה חשובה לו, כמה שהתפילות חשובות לו, הוא היה פנסיונר שהשקיע את כל כולו במשפחתו והיה מגיע לקריסה בכל שישי בערב בלכה דודי, הוא ניסה בכל פעם מחדש להילחם בעייפות ולהקשיב לדרשה של הרב, אבל עמל השבוע לקח אותו, ועכשיו אלוקים לקח אותו אליו למנוחת עולמים". לפתע מתוך הקהל פרצה יבבה, ולידה אנחת כאב, ואז התייפחות ובין רגע, כל הקהל נדבק וכולם געו ביחד בבכי קורע לב. יהודה הרגיש שהוא עלה על הגל והמשיך, "שמור עלינו שם למעלה כמו ששמרת על שולחן הקידושים בבית כנסת, לעד נזכור אותך" ואז יהודה בעצמו התחיל לדמוע וירד ישר לזרועות בתו הבכורה של מייסון שנתנה לו חיבוק עמוק ואמרה לו תודה רבה וכמה שהוא ריגש אותה.
מאותה הלוויה יהודה היה המספיד הקבוע. הוא ידע לשלוט בקהל כמו רב אומן, ברצותו מדמיע וברצותו מבכה. עד שהגיע הנקין.
הרב הנקין היה רב הקהילה החדש, הוא נבחר למרות שהיה יבש כמו המדבר אך היה תלמיד חכם וידען גדול. בהלוויה הראשונה לאחר שהנקין מונה לרבנות חיכה יהודה לקריאה לבמת ההספדים, אך לאחר שבני המשפחה דיברו, עלה הנקין, שיעמם את כולם וכשסיים מיד פצח במזמורי האשכבה והחל להוליך את הגופה לחלקת הקבר. וכך היה גם בהלוויה השנייה והשלישית עד שכולם שכחו מיהודה והספדיו. יהודה הפגוע, מעולם לא סלח להנקין או לקהילה כפוית הטובה. העצבות הפכה לכעס, הכעס לזעם והזעם לשנאה.
יום אחד יהודה הלך ליד בית העלמין. לפתע הוא שמע שיחה של שתי נשמות של חברי הקהילה שנפטרו מדברות ביניהם. הוא זיהה את הקולות, את האחת יהודה הספיד ואת השנייה הספיד הנקין.
הנשמה הראשונה שאלה את חברתה אם היא יצאה זכאית בדין.
"את באמת רוצה לשמוע?"
למה לא? שאלה הראשונה.
"כי זה כמו לשאול את חבר שלך כמה הוא מרוויח, או שתתבאס בשבילו שהוא מרוויח פחות ממך או שתתבאס בשבילך שהוא מרוויח יותר."
"נו כבר, אנחנו בעולם האמת, אין לי מה להתבאס."
אני יצאתי זכאי בדין ואני משתחרר עוד שלוש שנים. ואתה?"
"אני הייתי ממש על הקשקש. לא ידעתי כמה עוונות היו לי, המזל שלי היה שבזכות ההספד של יהודה, ניצלתי".
מה קשור יהודה?
"שהגעתי למעלה, עמדתי למשפט, לתדהמתי סל העבירות שלי עלה בהרבה על סל הזכויות. מי היה מאמין שלמעלה רואים נסיעה במהירות מפורזת בכזו חומרה. כבר ראיתי איך אני עומד לצאת חייב בדין ומקבל מאסר עולם ככה שאשתחרר מעולם הבא רק בעוד עשרים שנה. ואז קרה הפלא, פתאום על המאזניים, בצד של הזכויות החלו להיערם דמעות, המון דמעות, ולאט לאט הדמעות היטו את הכף לטובתי ויצאתי זכאי וקיבלתי עשר שנים. אתה מבין, כל הדמעות שהקהל בוכה בהלוויה שלך מצטרף לסך הזכויות שלך. ניצלתי בזכות ההספד של יהודה!"
יהודה היה בהלם המידע ששמע ולא שם לב שהוא נתקל בדמות שחורה ורחבה שבאה מולו. הוא מיד זיהה אותו. מלאך המוות.
"באת לקחת אותי?" שאלה יהודה בפחד והשלמה.
"לא, עדיין לא, אתה יכול להירגע. רק רציתי להגיד לך שאני כל כך נהניתי מההספדים שלך. כולם בוכים ואני צוחק בקול. אתה גאון תאמין לי."
"תודה" אמר יהודה.
"וגם באתי להגיד שאסור לך להספיד מחר את מוישה בשום פנים ואופן, לא משנה מה !". אמר בחרון אף ואימה.
מה קרה למוישה? למה שהרב הנקין לא יספיד, את תהרוג גם את הרב? תמה יהודה.
"יהודה'לה, אל תתן לי רעיונות" אמר ופרץ בצחוק שהרעיד את העולם מסופו ועד סופו.
ואז יהודה התעורר. מזיע כולו. זה היה חלום. יהודה הלך לעבודה ולא סיפר לאף אחד על החלום. בשעה 11 צלצל הטלפון בבנק. הודיעו לו שמוישה נפטר וההלוויה תתקיים עוד כמה שעות.
כמה דקות אחרי, שיחה נוספת, מהרב הנקין. יהודה סינן. הוא לא מדבר עם הרב מאז נושל מתפקידו אך הרב המנותק אפילו לא שם לב לכך. הרב השאיר לו הודעה כי הוא לא יוכל להגיע להלוויה והוא מבקש מיהודה להספיד.
יהודה היה אובד עצות. מוישה היה טיפוס מוזר ושתקן ובעיקר שלימזל. פעם הוא הפיל ספר תורה וכל הקהילה נאלצה לצום יום שלם בגללו. המושב שלו היה ליד מתג האורות בכניסה ופעמים רבות הוא כיבה בטעות את האורות בבית הכנסת ולא ניתן היה להמשיך להתפלל. מה יש למלאך המוות ממוישה? חשב לעצמו, מה מוישה עשה שאפילו לעולם הבא הוא מגיע בלי מזל?
יהודה חשב על החלום, אם חלקו השני נכון, אז גם חלקו הראשון, יהודה הבין שהחלום התגלגל לפתחו כדי שהוא יבין שמוישה עומד לצאת חייב בדין ושיש ביכולתו לעזור לו, הוא כבר התחיל להריץ בראש את ההספד, על מוישה יש כל כך הרבה חומר גלם להספד מדהים. אבל אז צפה השנאה והכעס. מדוע שהוא יעזור לרב הנקין או לקהילה שבה אף אחד לא נזעק לעזרתו.
יהודה נזכר שמוישה היה האחראי על הקרקרים והדג מלוח בקידושים. טעם הדג ומליחותו צף בפיו והוא החל לבכות. מוישה! איך אתה עושה לי את זה? חשב לעצמו.
ומה היה בהלוויה אין להרחיב. רק נספר שמוישה יצא זכאי בדין ויהודה שב להספיד את חברי קהילתו.