צבע אדום. צבע אדום. צבע אדום.

היי.
בואו תבינו בבקשה
מה זה אומר להיות תושב עוטף עזה.
מאז ההתנתקות שלנו מעזה, החמאס השתלט על כל רצועת עזה.
כל היישובים בקו הקדמי אחרי הגבול עם הרצועה, הפכו להיות בני ערובה. פשוטו כמשמעו.
עכשיו.
אני יודע מה, אולי חלק מכם אומרים ברגע זה.
"מה הוא חופר לנו עכשיו עם פוליטיקה?!? הוא התבלבל באתר."
"…נו, די. מה נסגר איתו? מה מזיז לי את האצבע של הרגל עם רצועת עזה עכשיו?"
אז,
לך. שאין לך מושג קלוש, מה זה להיות עשרים וארבע שבע קשוב למערכת הכריזה, לרמקול שיזעיק אותך ברגע האמת. לחיות על גבול האי שפיות. להיות החייל שנאלץ להיכנס מתחת לשמיכה, נעול בנעליים הגבוהות. לבוש טיפ טופ. ואתה אזרח לעזאזל. אזרח. תבין בנאדם.
הקיבוץ בו נולדתי וגדלתי, הוא הבית שלי ושל ילדיי ושל אחיינותיי ואחייני.
זה לא הבסיס שאני משרת בו. זה לא מסגרת שהתנדבתי להירתם אליה.
זה הבית שלי וזו דרך החיים שלי.
ובכל זאת.
כשנשמע מבעד למערכת הכריזה, קולה של האישה המודיע שתי מילים מצמררות. "צבע-אדום…" "צבע אדום…" "צבע אדום…" "צבע אדום…"
אתה מצטמרר.
אתה נעשה חידודים חידודים.
אתה צריך לעוף מהמיטה, לקום מהשירותים, לעטוף את הילדה הפעוטה בידייך ולסור אל הממד. להרגיע אותה עכשיו, ולהרגיע אותה אחר כך. המון המון זמן אחרכך.
גם דקות ארוכות מאוד לאחר הישמע הצבע האדום, אתה עדיין שומע את האישה הזו מחלחלת לתוך האוזן שלך. מתיישבת לך בכל תא אפור ואפרפר במוח.
אתה מדמיין את הכריזה "צבע אדום" בכל מעשה ממעשי חייך המגוונים.
אתה מתמכר אליה.
כן. כן.
מתמכר.

במבצעים בעבר, כמו למשל, "עופרת יצוקה", כמו למשל, "עמוד ענן", כמו למשל, "צוק איתן" ואחרים. רבים אחרים. וגם בין המבצעים.
מסוקי קרב הרגו במטחי טילים מחבלים שהתבצרו בתוך מטעי האבודו של קיבוצי, על הגבול העזתי ממש. עד היום, יש האומרים, כי חלקי אצבעות תלויים על ענפי העצים…
פצצות מרגמה שרקו והתפוצצו סמוך אליי כשעשיתי הליכה מהירה בשדות.
טיל קאסאם שרק לידי ועף סמוך אליי והתפוצץ סמוך לשער המשק.
אחי, פועל כמוני במפעל תעשייה, עף מטרים אחדים מגליל בד ענק, כשרקטה התפוצצה על קיר המפעל.
נהגתי ברכב, ותוך כדי, נכנסתי לתוך ענן עשן ענקי. בצד הכביש היה תקוע טיל ענק. והדוגמאות לא נגמרות.
פשוט לא נגמרות.

עכשיו הכי הכי כואב.
באמת כואב, זה כל השדות ושטחי החקלאות שהפכו חלקי אדמה שחורים ומפוייחים. אתם רואים את זה יום יום בחדשות. אבל אנחנו כאן חיים את המראות הקשים. מריחים את העשן המחניק והכבד. מריחים את הפיח והלב בוכה. והכעס הוא עצום.

אז לסיכום.
שריפות ענק שמכלות כל ריאה ירוקה.
טילים שנוחתים בכל פינה בעוטף.
בומים אדירים של חיל האוויר בשלוש לפנות בוקר.
מסוקי קרב שנעמדים מעל גג הבית בשתיים לפנות בוקר ויורים בלי עין הרע, לעבר הגדרות עם עזה.
מנהרות תופת שבכל רגע נתון יכולה לצאת מהם חוליית מחבלים רכובה על אופנועים.
תותחים אוטומטיים מפגיזים כל עשרים דקות את הגדר כאמצעי הרתעה. מפגיזים עשרים וארבע שבע, מפגיזים ארבעה חודשים כמדיניות.
ו… בכל רגע נתון "צבע אדום…!"
בשירותים בבית או בשירותים בעבודה.
במיטה. בשינה עמוקה. באמצע סקס בועט.
בעבודה במשרד, בנהיגה בכבישים, בגנון עם כל הזאטוטים וכיוצא בזה.
זוהי שגרת חיינו בעוטף עזה בכל השנים האחרונות והן לא מעטות בכלל.

רק רציתי לחלוק אותה איתכם.
את שגרת החיים הזו שלנו, שהיא שגרת חייהם של מאות אלפי אנשים בערים ובעיירות, במושבים ובקיבוצים. בפנימיות חקלאיות או דתיות. ובחופי הים. בשקי השינה עם הכילה נגד היתושים.
שגרת החיים המטורפת הזו, כוללת גברים, נשים וטף. מבוגרים וצעירים. סטרייטים וגייז. שחורים ולבנים. שמאלניים וימניים.
והכי חשוב.
אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת!