צבעים
היום כשהלכתי ברחוב ראיתי איש, גבוהה ויפה כזה, ממש מכובד. הפנים שלו היו נעימות. הסתובבתי לי ברחבי ניו יורק. העיר הכל כך מגוונת ומעניינת הזאת. חשבתי לעצמי שרק אני המשעממת כאן. אם היו כולם מופיעים כאן כצבעים אני הייתי שקופה, ללא צבע.
למה שקופה? כי אף צבע לא משעמם, בכל צבע יש ייחוד ויופי, כמו בני האדם והכוכב שלנו. שקוף הוא משהו ללא צבע, ללא חיים. חוץ ממים. מים הם שקופים אך בלעדיהם הכוכב לא היה מתקיים. מים לא משעממים. אני באמת חושבת עליי במצבים שונים בחיים.
אני לא כזאת משעממת. יש בתוכי הרבה צבעים האמת. אני מעין קשת כזאת. ולא רק אני, אלא כולם.
אני אוהבת לחשוב מחשבות עם עצמי, לא לקחת ברצינות אנשים שדוחקים בי ומאיצים בי. אני אוהבת להתנהל לאט.. יש בזה משהו רע? אני לא חושבת. באמת שלא. למה יש את הרדיפה הזו אחרי הזמן, וכולם חייבים להספיק הכל בזמן הכי קצר. מה זו האובססיביות הזו. אני לפעמים מרגישה שזה גורם לי להיצבע בצבע אחד ויחידי. אני רוצה שיהיו בי המון צבעים וגוונים, לא רק צבע אחד במצבים בחיים.
למה אני תמיד חייבת ללמוד? להצליח, שיהיו ציונים טובים? נוח לי עם הציון 80, למה המורים שלי ובית הספר מחייב אותי לשאוף ל-100? זה בכלל בריא כל הזמן לשפוט את עצמך? בכלל בית ספר גורם ללחץ, סטרס, חרדות, רדיפה אחרי עצמך, לא להיות מרוצה ממה שיש ולרדוף תמיד אחרי עוד… בית ספר זה לא בריא. כן, זהו הגעתי למסקנה, בית ספר זה לא בריא.
ועכשיו? חזרה ללמידה למבחן, אחרי הכל, הבגרות שלי מעידה על החיים שלי… לא? ;)
תגובות (0)