פתית שלג קטן.

תשמעו את השיר תוך כדי
זה יעזור להכנס לסיפור, אולי:

לא ירד שלג.
הלכתי ברחובות, הם היו ריקים מכל אדם.
בליבי טעיתי למה אין אותם בכלל, אבל בעצם שמחתי כי היה כל כך שקט וההרגשה הייתה מלאת תקווה.זה היה הרחוב שיש בו אתר בנייה שלא עשו איתו כלום שנים שלמות, יש באתר הבנייה הזה גרפיתי ויש מולו גדר. ליד אתר הבניה היה כביש, צומת כבישים ענקיים שהרסו לי את החוויה.
הבטתי סביבי והמשכתי ללכת.
השמיים היו כחולים מאוד, ממש כמו בד חדיש.
הלכתי אבל הייתה לי הרגשה כיאלו שאני רק עומדת. אולי זו רק תחושה.
באיזשהו שלב שמתי לב שאני בקושי התקדמתי וש… מולי נחת פתית שלג. קטן, שקוף למחצה ובעל צורה יפהיפיה.
הוא היה מעלי ממש. התחלתי לרוץ כי הוא החל לזוז. אני בעקבותיו, רצתי רצתי ורצתי אבל נשארתי במקום. "לא! אל תלך! לא!" צעקתי אך הוא התרחק כמו מי שצוחק עלי. "לא! אל תלך"
הוא ממש טס ולא משנה כמה רצתי אני נשארתי במקום.
התעוררתי.
"מולי," צעקה אימי. " עוד חצי שעה צילצול."
אני פקחתי עניים והתרוממתי באיטיות מהמיטה."כן אמא."
האור בחלון היה חסום על ידי הווילונות העדינים שאמא תפרה.
קמתי מהמיטה וכיסיתי אותה בסדין לבן.
פקחתי את הארון שלי עם דוגמאת העץ והתבוננתי בכל מה שהיה בו.
מה לבחור? סתיו, עוד חודשיים חורף.
חשבתי ואז הוצאתי את המעיל עם הציור של איש השלג, חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים וג'ינס שעליהם תפרתי אתמול פתית שלג אחד קטן.
סגרתי את הארון ונעלתי מגפי עור שחורים בעלי רוכסן מזהב.
כשירדתי במדרגות ראיתי משם שאמא הלכה ולכן את שאר הדרך גלשתי על המעקה.
זה היה כיף, כמו לתאר את ההפך מהמרדף אחרי פתית השלג.
הוצאתי שוקו מהמקרר וחיממתי אותו עד שהיה נעים לשתיה וכך שיהיה בלתי אפשרי לא להשמיע קולות. אחרי שסימתי לשתות את המשקה החמים יצאתי עם התיק של החוצה והתחלתי ללכת בשקט.
כמה רציתי שהשנה ירד שלג אבל ברדיו כבר הודיעו שאולי לא ירד שלג השנה.
היה לי חבל כי ממש רציתי אותו, הוא החבר היחיד שלי הוא האהבה שלי וגם כל מה שיכל להיות מישהו אחר.
אלה שהשנה אני לבד בלי חבר, בלי פתית שלג ובלי השלג עצמו.