פרק 3 – ..one day

למה הכל צריך להיות כ"כ קשה ?
למה אין מטה קסמים, שבין רגע הוא יכול להפוך את הכל ולסובב את הגלגל לכיוון שאנחנו רוצים שהוא יהיה ?
למה אנשים שרוצים לחיות מתים ואנשים שרוצים למות חיים ?
למה אנשים טובים נופלים כמו זבובים, בזה אחר זה ?
מה, לא מגיע גם להם קצת מהחלק הטוב של העולם הזה ?
למה החיים שלהם לא מושלמים ?
הרי הם כ"כ טובים לאנשים, הם כ"כ נחמדים,
מה, לא מגיע להם קצת לשמוח ?
רק אנשים רעים הם ברי מזל ?
רק אנשים שברמאויות ותכסיסים, רק הם מנצחים ?
איפה הצדק כשצריך אותו, איפה..
התנערתי מהמחשבות שלי וקמתי מהמיטה.
הלכתי למטבח להכין לי לאכול. כל היום לא אכלתי, מותר לי קצת.
הוצאתי פיתה מהמקפיא וחיממתי במיקרוגל.
הוצאתי שוקולד וסכין כדי למרוח. באותו רגע אמא שלי נעצה בי מבט.
אני : " מה ? "
אמא : " כלום "
הסתכלתי עליה בחשדנות. היא המשיכה לנעוץ מבט בסכין.
אני : " נו בחייך, מה יש ? "
אמא : " כלום טוהר, אני רק מסתכלת "
באותו רגע הבנתי את המשמעות של המשפט –
" אסור לי להשאיר אותך לבד. "
הסתובבתי כל כולי לעברה, עם הסכין והצד הפחות חד על הוורידים ביד שלי.
אני : " לזה התכוונת שאת 'רק מסתכלת' ? "
אמא : " טוהר, תעיפי את הסכין הזאת. עכשיו. "
אני : " הו כן ? למה לי ? היא מאוד יפה ו.. חדה. "
אמא קמה מהכיסא, חטפה ממני את הסכין ומרחה לי את השוקולד בפיתה.
היא הגישה לי את הפיתה ביד, בעוד את הסכין זרקה לכיור.
אני : " פיס אאוט, סקרררררררררררר " (להתראות, פראייריייייייייייייייית)
אמא שלי רק גלגלה עיניים ואני חזרתי לחדר.
______________________________

יום ראשון, י"א כסלו, 2009.

המשכתי לחפש דרך להיכנס לבית של סבתא.
הלכתי לחצר הקטנה שיש לה, הסתכלתי על החלון של השירותים.
קטן מידי, גבוה מידי, וסגור.
חזרתי חזרה לשביל הגישה.
חשבתי ברצינות לחזור הביתה לקרוא לאבא.
לא, אני לא אוכל להודיע לו פנים אל פנים. גם אני וגם הוא לא נעמוד בזה.
כאשר התחלתי להתייאש, משהו מכיוון מבחוץ למטבח קרץ לי.
הלכתי לכיוון החלון, וראיתי שהוא פתוח.
הצלחתי לפתוח אותו עד כדי סדק ממש קטן, ונכנסתי.
לא יודעת איך הצלחתי להיכנס דרך החור הקטן.
אבל מה זה היה אכפת לי, לי יש מטרה אחת ברורה –
לראות את סבתא בפעם האחרונה,
להתקשר לאבא,
ולעוף מפה לעזאזל.
______________________________

אני : " אני לא רוצה לבוא לפה יותר ! ל א ר ו צ ה ! "
אמא : " טוהר, זה לא שיש לך ממש ברירה. "
עמדנו אני ואמא שלי, מבחוץ ל'שלוותה' לאחר הפגישה השנייה שלי עם הפסיכיאטר.
אמא : " את לא מבינה ? זה לא בשליטתי עכשיו ! אם את לא תתחילי לפתוח ת'פה ולשטף פעולה, הוא ייאלץ לאשפז אותך פה, את קולטת ? והם כבר יימצאו דרכים לגרום לך לדבר. "
אני : " כמו מה ? יושיבו אותי על כיסא חשמלי ? חה "
אמא : " כן טוהר, אם עד לזה זה יגיע, אז כן. "
מכונית שחנתה לידינו בדיוק יצאה. אמא שלי החזיקה אותי ביד ומשכה אותי לכיוונה.
התנערתי מהאחיזה שלה. היא הופתעה.
אני : " מה כבר יקרה.. הוא ידרוס אותי.. אוי ווי.. "
אמא : " את רואה ?! זה בדיוק מה שדיברתי עליו ! ד"ר גלובסקי שאל אם מעמידה את עצמך לסכנה בלי לשים לב לזה, ועניתי לו שלא. את רוצה להגיד לי שטעיתי ? "
אני : " דיי כבר, תעזבי אותי "
אמא : " טוהר תקשיבי, מחר אבא הולך איתך, כי אני לא יכולה להפסיד יותר שעות לימוד. ואם לא תתחילי לדבר ולפתוח ת'פה, אהאהאהא (פה היא גיכחה) אז יאשפזו אותך, מה אני אגיד לך ? "
נכנסתי לאוטו, טרקתי את הדלת ושמעתי מוזיקה.
נסענו הביתה. מיד כשהגענו החלפתי לפיג'מה, שמתי אוזניות והלכתי לישון.
לא התייחסתי אפילו לאבא שלי ששאל אותי מה קרה.