פרק 2 – ..one day

אני : " א מ א ! אבל למה לעזאזל אסור לי ללכת לאולפנה ?! "
אמא : " שמעת מה הד"ר אמר, כל עוד נשקפת לך סכנה, אסור לי להשאיר אותך לבד "
אני : " לא אכפת לי מה ד"ר ז'בוטינסקי אמר ! "
אמא : " ד"ר גלובסקי. "
אני : " אותו חרא. "
אמא : " טוהר ! את נשארת איתי וזה סופי. "
מלמלתי לעצמי בלי קול – אני שונאת אותך..
אני אסביר לכם הכל –
בשנה האחרונה התחלתי לחשוב יותר ויותר על המוות, נהייתי יותר ויותר דכאונית.
הגעתי לכיתה ז', אחרי שבכיתה ד' הייתי חננה עם ממוצע 90, והפסקתי פשוט ללמוד.
התווכחתי עם המורות, רבתי עם המורים, לא עשיתי שיעורי בית, לא למדתי למבחנים.
ברוב טיפשותי הייתי בקשר עם יועצת בית הספר. סיפרתי לה המון.
סיפרתי לה שמאז שסבתא שלי נפטרה, כל דבר נראה בעיניי חסר טעם וחסר משמעות.
הפכתי לילדה שלובשת רק שחור וכולן מצביעות עליה בבית הספר.
כתבתי בלוג, שכתבתי שם הכל !
אבל מה גיליתי ? אמא שלי עקבה אחריי.
היא נכנסה להיסטוריה של האינטרנט ואשכרה קראה כל מה שכתבתי !
מאותו רגע שגיליתי את זה – הפסקתי לסמוך עליה .
את כבר לא אמא שלי יותר . אני לא מאמינה בך .
______________________________

יום ראשון, י"א כסלו, 2009.

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם.
חצי שעה ? שעה ?
צעקתי כמו מטורפת לסבתא שתפתח לי. משום מה שום בן – אדם לא נראה בסביבה באותה שעה.
כאילו שמישהו שם למעלה צוחק עליי.
עדיין הייתי חדורת אמונה, ואמרתי לעצמי שהכל לטובה.
המשכתי לבכות תוך כדי שאני מנסה למצוא פתח להיכנס לבית של סבתא.
אבל כל הבית היה נעול. אין כניסה אחורית…
______________________________

למה זה שווה את זה ? למה לחיות אם אני חיה בעצב ?
יום ללא חיוך זה פשוט יום מבוזבז.
למה לי לשמוע את אמא שלי ואח שלי צועקים אחד על השני,
למה לי לראות את אחותי מתלבשת כמו זונה אבל לדעת שבעתיד גם אני אראה כמוה,
למה לי לשמוע את אמא שלי בוכה בלילה,
למה לי להבין שהמשפחה במצוקה כלכלית קשה,
למה לי לראות את החברות של אחותי יעלה דורכות עליה,
למה לי לחיות כסבתא שלי לא פה יותר ? כשהיא לא חיה יותר ?
כשהיא לא מחבקת אותי כשאני באה מבית הספר,
כשהיא לא מכינה לי אוכל חם ושואלת איך היה,
כשהיא לא מפנקת אותי ואומרת לי כמה היא אוהבת אותי,
למה לי ? למה לי לחיות ככה ? הא ? תגידו לי..
אמא : " שלום בנות ! "
הבנות בכיתה : " שלום המורה דניאל ! "
אמא : " תפתחנה את ספר חשבון בעמ' 15.. "
כמו שכבר ציינתי, אמא שלי מורה. מחנכת בכיתה א' – ב', למען האמת.
התיישבתי בכיסא הכי בצד שיכולתי ושמעתי מוזיקה בשיא הווליום.
אני אוהבת מוזיקה, זה עוצר את המחשבות.
אבל אי אפשר להיות אדישה לבנות כ"כ חמודות בכיתה א' שנואשות לצומי ממך.
אז השארתי את הפלאפון בצד והלכתי לעזור לבנות שצריכות עזרה..