פרנואידית \ קטע קצר.

"לא! אני לא עשיתי את זה!" אמרה אנה בקול חד. עיניה הבהירות במיוחד ננעצו בידיה של ג'סיקה, שפיתלו חבל בצורה שגרמה לאנה לחשוב על חבל תליה. ג'סיקה הרימה את מבטה ופגשה בעיניים הכחולות החיוורות. ג'סיקה לא הרימה את מבטה מהחבל שפיתלה בידיה.
"אבל ג'סי!" קראה אנה בקול מבוהל, מפוחד. היא קמה מהכיסא במהירות, הוא נפל. היא צמצמה את עיניה עד שנשאר רק סדק צר, ונגעה בג'סיקה. היא ידעה שעכשיו ג'סיקה תעשה לה משהו, בטוח שהיא תעשה משהו, הרי אסור לגעת בג'סיקה, היא אמרה את זה. כן, היא אמרה את זה כש… אנה לא הצליחה להזכר. 'כן, היא אמרה את זה!' היא הזכירה לעצמה והתרחקה. 'ג'סיקה תכעס, תכעס, תכעס,' אמרה לעצמה והתכוננה לצרחות – שלא הגיעו.
"מה קרה, אנה?" שאלה ג'סיקה בשעמום. היא הביטה באנה, שעמדה במרחק של כמה צעדים ממנה, מקופלת בפחד. ג'סיקה קמה בגרירת כיסא, נשמע צליל חריקה רם. אנה נסוגה צעד לאחור, עיניה נמשכו לחבל שג'סיקה עדיין החזיקה בידה ופיתלה… היא פיתלה אותו כמו חבל תליה. בשביל אנה.
"לא! ג'סיקה!" צווחה אנה, היא התרחקה שוב. 'ג'סיקה… ג'סיקה… גם היא נגדי? גם היא רוצה לעשות לי רע? כמו הפסיכולוגית? ואמא ואבא? כן! ג'סיקה!' אנה המשיכה להתרחק, ללכת לאחור בצעדים כושלים. גבה נצמד לקיר, עיניה הכחולות נפערו בפחד.
"ג'-ג'סיקה…" היא מלמלה, אבל היה נדמה לה שג'סיקה לא שמעה כלום. ג'סיקה המשיכה ללכת, עיניה מהורהרות. היא הביטה באנה בתהיה. 'מה קרה לילדה הזאת עכשיו?' שאלה את עצמה והמשיכה ללכת, בלי לשים לב לעיניים המפוחדות של אנה. היא חייכה, מנסה להרגיע את עצמה ואת אנה.
"בסדר, אנה, אני מאמינה לך. בואי, אני אחבק אותך," אמרה ג'סיקה בקול הכי רגוע שאפשר. אבל, לצערה, באוזניה של אנה זה נשמע כמו איום ברור. אנה רעדה והתחילה ללכת לצד. גבה עדיין נצמד לקיר, היא גששה את דרכה לכיוון הדלת.
'כן, את מאמינה לי, מאמינה לי… ממש, את אומרת את זה רק בשביל שאני לא אפחד ממך!' אנה השתנקה. כן, גם ג'סי כבר לא רוצה להיות איתה, כן, כולם לא אוהבים את אנה רייבן המשוגעת. כן, המשוגעת. רק עוד צעד אחד נשאר לאנה עד שתגיע לדלת, והיא ביצעה אותו בהצלחה. היא פתחה אותה, הדלת לא השמיעה צליל. לא את החריקה המוכרת, ולא צליל אחר. שום דבר.
אנה פרצה בריצה.

רצתי. המשכתי לרוץ. הרגשתי את השיער הארוך והשחור שלי מתפתל סביב הצוואר שלי, כמו החבל של ג'סיקה. המשכתי לרוץ, בלי להפסיק. לרוץ. לרוץ. לרוץ.
לא האמנתי שג'סיקה תעשה לי את זה, ככה, תהיה נגדי. אבל היא הייתה. היא לא האמינה לי שלא עשיתי כלום, ובאמת לא עשיתי כלום. כן, זו כרמן שהתחילה. היא אמרה לי שאני משוגעת. כן, ואז… ואז באה אליזבת' ודחפה אותי. ואז נתתי לכרמן מכה. בטעות. וג'סיקה לא מאמינה לי.
"די!" צרחתי הכי חזק שיכולתי, כמה חלונות בבתים שלידי נפתחו. לא היה לי אכפת.
"די! די!" המשכתי לצעוק, הכי חזק, הכי חזק. לא ידעתי מה לעשות. זה היה הרבה יותר מדי, אני לבד. ג'סיקה לא אוהבת אותי. אמא ואבא לא אוהבים אותי. קני מנסה להרוג אותי. לא, הכול נגדי. הכול חייב להיות נגדי.
צנחתי על המדרכה המלוכלכת, בלי לשים לב לבגדים, שהיו נקיים לחלוטין עד לאותו הרגע. הדמעות פרצו בלי ששלטתי בזה, ידעתי שאף אחד לא יבוא. כולם נגדי. כולם רעים, כולם רוצים לעשות לי רע.
לא, כולם רוצים להעיף אותי מכאן, כן. להרוג אותי, אולי? לא, אני לא כל כך נוראה. אני חושבת. אבל ג'סיקה חושבת שכן.
הכעס הציף אותי, צרחתי שוב, צליל לא מזוהה. אולי אנקה, או משהו אחר.
הדבר הבא שראיתי היה החבל של ג'סיקה. מנסה לתלות אותי.