פריקה.

היי עולם.
דבר ראשון שיש לי לומר!? כל האנשים האלה שהולכים לומר לי לחשוב חיובי ולא להתלונן ולהסתכל על הטוב בבקשה תזדיינו לי מהעיניים כי נמאס לי מכם.
אנלא מבינה את העולם המחורבן הזה.
באמת שלא…
למה… למה אני מתבודדת ואז מרגישה רע.
למה אני תמיד צריכה להיות זאת שעמוקה יותר מכולם ופנימית יותר.
אבל מצד שני… אני כל הזמן מחייכת וצוחקת. אוקי? זה ככה.
ואז כולם אוהבים אותי. אוהבים. אבל אף אחד לא מכיר אותי בכלל…
אז איך אפשר לאהוב?
כי אני מחייכת? "ומאירה את כל החדר עם החיוך שלך!" אז מה.
הכל זה בולשיט.
כשאין את מה שצריכים באמת אז כל האנשים האלה ש-"אוהבים" לא שווים שום דבר.
ולמה תמיד האנשים שמתייצגים כערכיים הם פשוט בולשיט אחד גדול. גוש של רדידות ושטחיות. ואל תגידו לי שבכל אדם אפשר למצוא משהו טוב וכל החרא הזה. אז מה אם זה נכון? הכל חרא. אוקיי?!@
שונאת את האנשים האלה שנותנים לך "ביקורת בונה" והם לא יודעים שאת רק רוצה למות.
זה מעצבן… שפשוט מנסים לברוח, אבל למה כל מקום שאני בורחת אליו נראה אותו דבר..?
למה. למה. למה. למה. למה נמאס לי להיות אופטימית, ולמה אני פוחדת מהנפילות שלי?
למה אני פוחדת שה' כבר לא מחזיק לי את היד..?
למה אני שמחה כל השנה ודווקא בחודש אדר נהיה "ונהפוך הוא" ואני כל כך עצובה?
לאיפה אפשר לברוח? רק תגידו לי לאן…

ולמה…. לעזאזל…… נמאס לי לחיות?