המחנה שלנו- מוקדש לעילי

משום מה היא הייתה היחידה שלא בכתה ברגע שהם יצאו מהאודיטוריום. נראה היה שהמתח ששכן בתוך האולם עצמו התפוצץ, וכך גם עיניהם של אלו שנכחו בו. יבבות, יללות, בכי, חיבוקים, כתיבה נמרצת, צעקות מדריכים, שוב יבבות, ושוב צעקות מדריכים… הכול היה מעורבב באנדרלמוסיה ענקית, שבה אמילי לא הצליחה למצוא את עצמה. כולם רצו מין האחד לשני במהירות מדהימה, בכי התחלף בצחוק, והיבבה נהפכה לשאגת כעס מדומת. הכול היה מבולבל עד כדי כך, שאמילי הייתה צריכה להתיישב הפוך, על המדרגות של האמפיתיאטרון, עם הגב לבמה.
היא הניחה את סנטרה בין שתיי ידייה, והביטה בילדים שעוזבים במין מועקה עצובה. מין יגון כזה. מים מקדחה עמומה יצרה חור חולו בבטן שלה, בעידנות-בעדינות, כך שהיא כמעט ולא שמה לב לכך. דמעות קרות טיפסו בגרונה הבהיר, וירדו באיטיות, בשקט, במורד לחייה הסמוקות.
היא הנידה בראשה, כמנסה לסלק אותן מדרכה, משדה ראייתה. לא פעם אחד הילדים שעזב ניגש אלייה, חיבק אותה, נתן הל נשיקה ואת המייל שלו, לא פעם יבבו לה על הוריד. אבל הכול היה פחות או יותר מזוייף. כולם מאוד רצו לחזור הביתה.
היא הביטה בילדים הגדולים, שהניפו את הבנות הקטנות יותר, מעלה-מעלה אל השמיים, ואז תופסים אותם בחיבוק של אח-גדול-שהן-הכירו-לפני-שישה-ימים. היא הביטה בקטנטנים, שהכו למדריכות שלהם שעכשיו קשה להם להיפרד.
אבל כול זה עבר מהר מול אמילי. היא קמה באיזה שהוא שלב, כי נמאס לה להתחבק עם אנשים בוכיים בישיבה. היא טיילה ביניהם, מחבקת, מנשקת, מיבבת. צועקת "חיימשלי" ו-"מהממת שלי אני כול אתגעגע!"… וכמעט ללא הרגשת זמן הבינה… שהם הלכו. ברגע שהיא הבינה שהיא נשארה לבד, ברחבה של האמפיתיאטרון. היא נכנסה חזרה אל האידיטוריום של המחנה, שקעה באחד הכיסאות ונאנחה. כול מה שקרה בששת הימים האחרונים לא נראה כול כך.. אה… איך לנסח את זה? בעל משמעות. אלו הגיעו, רצו הביתה, ועכשיו הם עוזבים.. מתגעגעים.
היא עצמה את עייניה ונתנה לדמעות לזלוג. המגע המחוספס של הבד גרם לאי נוחות גואלת, שהזיכרה לה את המצב. ואז היא שאלה את עצמה, בשקט בשקט, ממלמלת מתח לאף מלא בנמשים "אז.. למי את תתגעגעי הכי הרבה?".
"שאלה טובה" היא שמעה קול מוכר. היא הרגישה את החבטה העמומה, כשהוא נפל אל תוך הכיסא מימנה, נאנח בנוחות. מהמהם בשקט. "אני בספק עם אני אתגעגע בכלל!" הוא ענה בטון הציני והסרקסטי שלו.
"נו יופי, לא חוכמה" ממלמלת אמילי בשקט, מנסה לא להביט בילד השתיישב לידה. "עם עכשיו אתה הופך להיות סרקסטי כמו המדריך של המיני-מגה" היא אמרה בטון שקט אבל עולה "אני נשבעת שאני לא אכניס אותך לחזר שלי, ברור?" היא שואלת. היא שמעה את חריקות הכיסא כשהוא הנהן בחוזקה.
"בסדר בסדר אמילי, הבנתי אותך" הוא אמר. נח אחורה אל פנים הכיסא. משנה תנוחה.
"עכשיו באמת, למי אתה תגעגע הכי הכי?" אמילי שואלת בגילוי לב בילתי צפוי, בעיקר בשביל אותו הבנאדם שישב מולה. הוא נראה מופתע, הוא הרים את גבותיו הבהירות באיטיות אבל אז חזר אל מבטו האדיש.
"באמת שלא הכרתי בנות מספיק חתיכות בשביל להתגעגע אליהן" הוא אומר. אמילי הייתה די בטוחה שהוא מחייך, אבל לשם שינוי היא בעטה בו קצת יותר חזק ממה שהיא התכוונה.הוא קם, אוחז ברגל שלו, פניו התנפחו והוא פלט מין "אוו" כזה, מחייך, מגחך.
"היית חייבת, באמת? חשבתי שהפכת להיות בת אדם נורמאלית לשם שינוי!" הוא אומר במין ציניות קרירה.
"אני נשבעת, עם עוד פעם תהיה סרקסטי…" אבל היא לא השלימה את המשפט. כי הוא פלט נשיפה ארוכה וקולנית שקטע אותה.
"כןכןכן… די כבר, יא חופרת" הוא הניף את ידו בחוסר חשיבות ואמר בהתלהבות נמרצת "אני עולה לבמה עכשיו, אני רוצה לבדוק את המקרופונים" הוא קרץ אל עבר אמילי, ורץ אל הבמה הקטנה יחסית שעמדה בסוף האולם.
אמילי מגחכת, ובאיטיות קמה מהכיסא שלה. "אולי סשה רץ כמו מטורף" חשבה לעצמה אמילי "אבל אני אנסה ללכת לאט. ולא לבכות" היא הזכירה לעצמה "לא לבכות".
היא העבירה את ידה על כול הכיסאות בשורה שלה, אחד אחד, נזכרת מי ישב שם. מזכירה לעצמה את השמות של אלו שכבר סדרך לתל אביב, חיפה, חולון, או בכלל- לשדה התעופה.
"פה ישבה ורד.." היא אומרת, נזכרת בילדה הגבוה, עם השיער הכהה המתולתל-גלי וארוך, שהיה שזור בפסים בהירים, זאתי שגלשה, כול הזמן. כול רגע. "ופה דני" היא נזכרה בילדה ההיא עם השיער האדום, שהחליטה לקרוא לכולם "ביצ'" ולהתחתן עם אחד מהג'יגס. "ופה ירדן,טימותי, ורועי,וסיגלית" היא גיחכה "וטל ושרה…וירין, ושירה, ולוקי.. וכולם!" היא ממלמלה לעצמה. אותו המחנק, ואותו הכיווץ בגרון גרם לה כמעט לבכות. אבל לא. היא הבטיחה לעצמה. היא לא תבכה. היא תזכור וזהו.
"נו אמילי!" צעק סשה מהבמה, מחזיק את המקרופון בצורה קרובה מידי ומטרידה מידי לגופו "את רוצה לשמוע את…" הוא קירב את פיו אל המיקרופון. השיער הצבוע בשחור שלו נפל לו על הפרצוף, מכסה את עיניו. "המאסטר פיס שלי?" הוא לחש אל תוך המיקרופון. אמילי מגחכת. מעבירה את אבצעה על קצה הבמה המאובקת במקצת, מביטה באבק הזה.
"אתה בטוח שאתה רוצה לפוצץ אותי?" היא שאלה, מביטה בו באותו המבט הסרקסטי שניסתה למנוע מאחיה הקטן ללבוש בצניעות. "כי אני לא כול כך…" היא מחייכת אל אחיה. הוא עמד מחובק למיקרופון כאילו הם חלק מברית חסרת גבולות. זה כמעט נראה סוטה. כמעט. כי אח שלה לא יכול להיות סוטה.
"כן אמילי" אומר סשה "אני רוצה לשיר. תפסיקי להיות סרקסטית" היא מגחך. אמילי מנידה בראשה בחיוך.
"אני אישית אתגעגע לכולם" היא אומרת, עונה על השאלה של עצמה "באמת, שלכולם." סשה הביט בה בכיווץ גבות ומבט שואל. "כי אף אחד בסשן הרגיל לא באמת נחמד" היא טופפה באיטיות על הבמה. סשה פלט צחוק קטן.
"את פשוט מוזרה" הוא אמר בשקט, אבל בגלל שהוא אמר את זה לאהובו, המיקרופון, זה נשמע בכול רחבי האודיטוריום. אמילי הנהנה לאות תודה, ויצאה. יצאה והלכה. הלכה וטיילה בכול המחנה. בים הבניינים, הגנים, המעבדות, המגורים, המרפאה, הבריכה. מנסה להיזכר מה הם באמת עשו כול הזמן הזה. והאם הם באמת ישמרו על קשר.
כשהיא חזרה, עייפה, אל חדר המגורים שלי בבניין C, היא מצאה את עצמה קוראת באיטיות את מה שכול הילדים שעזבו כתבו במחברת שלה, מנסה למצוא רמז לכך שהם יחזרו. אבל ללא שום הצלחה, היא צנחה אל המיטה.. ונרדמה.
ומאז ועד היום, ילדיי הסשן הרגיל של איקמפ, וילדי המיני איקמפ, חיים בשמחה ובששון, ושומרים על קשר הדוק.
אז תודה רבה לאיקמפ, ולחבר'ה האדירים שהיו איתי. <3 <3 <3 נטשה שלכם 