פרויקט יומנים [8]

היי אממ… רואים אותי? אני בטח נראית מטופשת… לא משנה, בכל אופן, זה החלק האחרון.
עכשיו… יום ראשון, העשרים ושלוש…
אני חושבת שאיבדתי את זה, אתה יודע, הדבר ההוא שאמרתי לך עליו. זה לא בכוונה, פשוט כנראה זרקתי את זה לפח כשסידרתי את החדר ו… טוב, על מי אני עובדת? בטח שלא על עצמי. קרעתי את זה, את התמונה. לא יכולתי יותר להסתכל עליה, החלטתי שאני לא רוצה את הזיכרון המטופש הזה יותר אצלי.
זה מצחיק לחשוב שהתחלתי את כל זה עוד כשהייתי קטנה, תראה כמה גדלתי!
טוב עכשיו ברצינות.
אני חושבת שאיבדתי את הכתיבה שלי; כאילו, אני יודעת שזה משפט מטומטם להגיד, כי הרי איך אפשר לאבד כתיבה?! אבל אני מתכוונת, זה נהייה קשה יותר ויותר בשבילי. לפעמים אני פשוט רוצה לכתוב את כל מה שאני מרגישה, וזהו, להסתכם בזה ודי, אבל לא, אפילו זה חייב לצאת זוועה ולא מובן.
אבל באמת, אתה צריך לראות את הטיוטות שלי. כל כך הרבה, כל כך אי סדר, אני חייבת להודות שאני מודה שהטיוטות נמחקו כשהאתר שונה, תמיד הייתי עצלנית מידי כדי למחוק אותם.
זמן ש 'שחכתי' הייתי קוראת דברים ישנים שכתבתי, זה היה כל כך מוזר, אני אפילו לא זוכרת שכתבתי את זה.

'חלומות ישנים, אתה זוכר אותם?
מגע עדין של מלאכים, האם זה עוד נעים?
בים גדול של כוכבים, נוסעים ונוסעים, בלי מעצורים/
אל מקומות רחוקים, נסתרים מהעין/
מגיעים בבטחה, ונוגעים בשמיים.
צעד צעד אני הולכת, העולם מסתובב איתי/
ומה יקרה אם לרגע ארפה? אם אפסיק לאחוז בחבל?/
האם אפול אל תהום, חשוכה ושקטה/
האם אפול אל תהום, עמוקה כקודמת? '

אתה זוכר את זה? אני דיי בטוחה שהקראתי את זה בפעם הקודמת; אבל טוב, מי יודע עכשיו, הכל אבוד. אני מניחה שגם השנה אעשה את זה, אשרוף את היומן הישן. אולי רק אתה תישאר לי, מוקלט, שמור באיזה ארכיון ישן במחשב, חבוי, עד שהמחשב יחליט להרוג את עצמו.
כשאני חושבת על זה עכשיו, זה באמת מרגיש כאילו התבגרתי. עברתי שמה כל כך הרבה, הכרתי כל כך הרבה, בחיים לא חשבתי על עצמי ככה.
אני לא ידעתי כלום התחלה, אבל אז התחלתי לקלוט את זה, ואת האמת, זה דיי כיף.
אני מרגישה כאילו אני תלויה בחבל שקצהו האחד נגמר בידי וקצהו השני מתחיל בשמיים, אי שם בין העניים. זו הרגשה מאתגרת, אחת שתמיד מזכירה לי שיש התחלה וסוף, עלייה וירידה.
אני מניחה שאין ברירה אה? always listen to your heart אחרי הכל, אם הוא לא היה יודע מה טוב בשבילך, הוא לא היה לב; זה יצא קצת עלוב נכון? נו טוב, העיקר ניסיתי.

ופה אני גומרת את זה, בתקווה למחר שמח יותר, למציאות יפה יותר, ולעתיד נחמד יותר (בכל זאת אי אפשר להיות אופטימיים עד הסוף).

אה, וכמו שאמרו פעם,
! don’t trust the duck