פרויקט יומנים [1]
בכל יום מצאתי את עצמי משתגעת מחדש. איבדתי תחושה של זמן, של יצירתיות, של חשק. הכל הרגיש לי חסר טעם והסתובב סביבי.
זו היתה התקופה הכי נוראה בחיי.
הרסתי כל דבר שעשיתי, סתם מתוך מחשבה אחת ששם יש כתם מיותר ולא היה לי כוח למחוק אותו.
שברתי כל דבר שבניתי סתם כי שמתי לב שאחת הפינות בנויה עקום מעט ולא היה לי כוח לתקן.
נטשתי כל דבר שהתחלתי, רק בגלל שפתאום לא היתה לי כוח להמשיך, להתחייב לעוד.
נשברתי. פשוט כך.
חזרתי לקרוא אך אני לא זוכרת מה אהבתי בזה יותר, זה נראה לי פתאום שומם, למרות שעמוק בפנים ידעתי שאני אוהבת את זה, שזה מסקרן.
זה הרגיש כאילו אני כבר לא זוכרת מי אני, מי הייתי בהתחלה. מה היתה הדרך שלי, השיטה שלי.
זה הרגיש כמו לקום בבוקר ולא לזכור כלום.
זו היתה תקופת הניסיון החשוכה שלי.
הייתי שומרת הכל לעצמי, לא מספרת כלום. פחדתי ממה שיחשבו עליי, פחדתי שיסתכלו עליי ויחשבו 'מה קרה לספיר? לאן היא נעלמה?' פחדתי לבטא את עצמי כי ידעתי שאני אתחיל לגמגם ולא רציתי שישמעו אותי ככה. פחדתי שאתחיל לבכות מול כולם.
הלכתי סחור סחור בחיפוש אחר עצמי. תמיד הייתי נעצרת בשורה הזאת. היא אמנם קצרה אך יש בה כל כך הרבה בשבילי, שזה מטורף.
הרגשתי כמו במשחק מחשב, אחד כזה שצריך לאסוף בו את כל הנקודות כדי לעבור שלב. כאילו כל פעם התחלתי עם עצמי מאותה נקודה וחזרתי לאותה נקודה. תמיד שכחתי משהו בדרך.
בכל פעם שהייתי מרפה כתפיים וקוראת את אחת היצירות שלי, תמיד הייתי אומרת לעצמי "כאן שעממת אותם. זהו, הם יפסיקו לקרוא." תמיד הרגשתי שלא ליטשתי את הקטע הכי טוב, שיכולתי יותר.
זו היתה התקופה הבודדה שלי.
סבלתי פעם מחולשת אופי. בכל פעם שהיו אומרים לי משהו שהיה (ומספיק קצת) פוגע ישר הייתי מתחילה לבכות. לא יכולתי לשלוט בזה. הדמעות היו כבר עומדות לי בעיניים.
מאז החלטתי שזה לא יכול להימשך. אני חייבת לשפר את עצמי ולהתחזק.
אז חשבתי שהדרך היחידה היא לאטום את עצמי. להתעלם ממה שאחרים אומרים, לא להתייחס, לא לתת למילים לפגוע.
גם עכשיו אני סובלת. זה לא עבר. הבנתי שזה בעצם גם לא יעבור. תמיד יהיה משהו שיפגע בנו. אנחנו תמיד נבכה ממשהו.
וכך קרה שבכל פעם עדיין בכיתי, יותר נכון בכיתי עד כאב ראש עצום ודפיקות פטישים.
כל כך התרגלתי למראה וההרגשה עד שלא הצלחתי לשנות את האופי הזה. כולם רואים אותי בתור המופנמת והסגורה, זאת שתדבר, כשתדבר.
פשוט לא הצלחתי לראות דברים טובים יותר. הכל באותו זמן היה נראה לי כשחור ואפל. לא הצלחתי למחוק ממוחי את המילים "חסרת תועלת" "עלובה" "כפוית טובה" "מטומטמת" "לכי לעזאזל" "בכיינית" "ילדה קטנה" …
פשוט נפגעתי. ואיך אפשר שלא? איך אפשר לתת לדברים לחזור למצבם הקודם?
זו היתה התקופה הכואבת שלי.
נחזור קצת אחורה, קצת הרבה אחורה. בעצם, באיזה תקופה בדיוק עליי לעצור?
תגובות (6)
את כותבת מדהים.
קטעים ארוכים {וכן, זה כולל את שלי.} משעממים אותי בשלב מסויים ואני מדלגת לסוף, מרפרפת על האמצע. לא אצלך. קראתי כל מילה בפריקה {כן?} הזו. אני גם אמשיך.
ספיר את מדהימה אותי בכל פעם מחדש. יש בכתיבה שלך כל כך הרבה רגש וזה משתקף בכל הקטעים שלך, את פשוט מכניסה מעצמך לתוך המילים וזה משהו שלא הרבה כותבים יודעים לעשות.
הלוואי שהייתי יודעת לעשות את זה כמוך…
כל כך מדהים. אני רוצה להוסיף עוד אבל אני לא יודעת מה עוד להגיד…
את פשוט כותבת מדהים. כל פעם מחדש את כותבת יותר טוב ממקודם, אז אין לך מה לחשוב שאת משעממת את הקוראים. סליחה אם זה לא הייתה פריקה אלא רק סיפור והבכתי את עצמי עכשיו ^^.
זה כל כך אמיתי. הכתיבה יפה. מרגש. :)
רק עכשיו התחלתי לקרוא את זה,וזה פשוט מדהים *~*
זה יפה בטירוף!מדרג 5 ורץ לקרוא עוד ^^