פעם רציתי לדעת, היום אני רוצה לנסות

אחחחח כמה שזה לא פשוט.
השלב הזה שבו פתאום, נמאס מהאזור הנוח והמוכר וצריך לקפוץ-
זה מרגש ומבעית, בו זמנית.
אבל מניסיון, זה שווה את זה!
לכי על זה ;)

חתולה אנונימית יקרה,

כאשר את מפרסמת ברצף, את דוחקת בכך את סיפוריהם של אחרים אל תהום הרשת. רוב הקוראים, כלל לא יטרחו לחפש את הסיפורים ש'העלמת'. חבל.
כמו שאת מעוניינת להגיע אל קהל קוראים נרחב, כך גם כל מי שמפרסם כאן את יצירותיו. אנא התחשבי גם בשאר כותבי האתר, והשתדלי לפרסם את יצירותיך בקצב סביר.
תודה.

עוד עניין, את מוזמנת להגיב על סיפוריהם של אחרים, וכך נכיר אותך יותר. כתוצאה מכך, תזכי ליותר צפיות ואולי גם לתגובות.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

תודה על התגובה, אבל זה בכלל לא מה שהתכוונתי לעשות. אני לא מאלה שכותבים יצירה פעם ביום ומפרסמים, אלא יותר עובדת עם השראה, כך שלפעמים אפרסם שניים, שלושה או אפילו ארבעה קטעים ביום.
אני לא מתכוונת להעלים סיפורים של אחרים, אני רק מפרסמת את אלה שלי.

נכנסתי להגיב על התוכן, ומצאתי את עצמי מגיב (גם) על כמות הקטעים. אני חושב שאם את באמת מקבלת השראה לארבעה קטעים, וכיוון שמדובר בקטעים קצרים אולי שווה להכניס אותם תחת כותרת "ארבעה קטעים קצרים" (לדוגמא) ולהפריד בינהם בתוך הטקסט. הגשתי רעיון.

לגבי הקטעים עצמם. קודם כל הם קצרים. זה לא בהכרח רע, אבל לא תמיד מרגיש מנומק. קצת פילוסופיה – אנחנו חיים בעידן פוסט-מודרני. לפעמים זה מרגיש שהכל כבר נכתב ונאמר ונטחן עד דק. כשאני קורה את הקטע שכתבת הוא אולי ארוך ואומר הרבה ביחס להודעות ווטאסאפ, וסטטוס בפייסבוק (יצאתי בומר?), אבל בסוף הוא לא כל-כך מחדש ומעורר מחשבה. לגבי רגש, זה כן יוצר, אבל משהו ממש קצר. נקרא ונשכח.
הייתי ממש שמח לראות יותר אותך בתוך הטקסט. השורות הכלליות האלה מרגישות שהן מנסות לספר לי עליי, יותר מאשר עלייך, ואני מכיר את עצמי כבר מספיק טוב. כשאני בא לקרוא קטע שלך, אני רוצה להכיר קצת יותר אותך.
את כותבת שאת רוצה לנסות. אבל מה בעצם?
"במצב הזה והזה…" והמצב הוא בעצם החלק המעניין.
זוגיות? מין? סמים? חופש? לטפס על הרים, לצנוח מגורדי שחקים, פחד, אדרנלין? לגור ברחוב? לצלם סרט קצר? להיות מאהבת? להשקיע בבורסה? הכל לגיטימי – אבל מה מהדברים זו את?

ועם מה התמודדת? ואילו שאלות נשארו פתוחות?