פעם הייתי

פעם הייתי מישהי רגילה,
בדיוק כמוכם.
הייתה לי משפחה.
היו לי חברים.
החיים היו יפים.
ואז,
ואז מתתי.
אני עדיין זוכרת את היום ההוא.
אני זוכרת שלא הייתי אני באותו היום.
אני פשט התעוררתי בהרגשה נוראית.
אני וזכרת שצעקתי הרבה באותו היום
ושהרחקתי מעצמי את כול מי שהיה חשוב לי.
אני זוכרת שרציתי פשוט להתרחק מהם,
אז יצאתי לטייל,
אני זוכרת שכבר הייתי די רחוקה מהבית,
במקום די נטוש,
וכנראה שלא שמתי לב למכונית,
אשר פגעה בי.
אני יודעת שמי שנהג,
לא עצר בשביל לבדוק אם אני חייה,
הוא פשוט המשיך לנסוע.
אני זוכרת ששכבתי על הכביש לפחות כמה שעות,
מתענה,
נלחמת על כול נשימה.
אני יודעת שהתעלפתי מהכאב לפחות כמה פעמים.
אני זוכרת שהאמבולנס הספיק להגיע לפני שמתתי.
אני זוכרת את מכת החשמל שקיבלתי בשביל
שהלב שלי יחזור לפעום.
ואז..
ואז כלום.
היה מאוחר מידי.
דבר כבר לא היה יכול להציל אותי.