פעולה חזקה- פרק שני

פרק 2- דניאלה- פעם ראשונה
הפעם אחרי הלימודים לא חזרתי אחרי רבע שעה הביתה אלא אחרי חצי שעה. אני חיפשתי אחרי הילד המוזר שראיתי אתמול. הוא הדהים אותי. בתעוזה שלו, בכעס שלו… אבל הוא היה מוכר לי. ולרגע אחד- רציתי להצטרף אליו. כשהייתי מאחורי הצללים, מתחבאת בחושך של הסמטה. ראיתי אותו עובד. מנקה, מצייר, כותב, מוחק, מעביר את מיכל הצבע מיד ליד.. זה היה מדהים. הוא היה מסור בכול גופו לעבודתו. והציור שהוא צייר…
אני אפילו לא יכולה לתאר אותו. נראה היה שבעוד רגע כול המשפחה הזו, תעמוד מולי. תקפוץ מהקיר ותגיד "אנחנו אמיתיים". אבל הסתבר שזה ציור. כשדיברנו, נראה היה שהוא נרטע ממני. מפחד ממני. בטח מהעיינים שלי. הן כחולות אפורות כאלו- כמו קרח מזוהם. כמוני.
הוא היה חתיך. גדול ממני, די ברור. אבל חתיך. שיערו השחור המתולתל השתרבב מכובע הקסקט שלו. עיניו הירוקות נראו עצובות ומלאות באכזבה ורצון. כשהוא דיבר- הוא הדגיש את האות ש', כמו רוסי. והוא נראה טיפה רוסי. והוא היה גדול ממני. זה מה שעשה לי כאב ראש כול אותו הלילה.
אני זוכרת איך רציתי לקרב אותו אליי. אבל אל עשיתי זאת. החזקתי את ידי מאחורי גבי ודמיינתי שאני קושרת אותן בגרביונים (אימא שלי תמיד איימה עליי שתעשה לי את זה) ונשכתי את שפתיי.
אני במקרה יצאתי החוצה. לא יכולתי להירדם. הרגשתי פשוט נורא. החלום שלי היה יותר מידי מציאותי. יותר מידי אנשים שאני מכירה נכנסו פנימה,אל תוך מוחי. משגעים אותי גם ביום וכך גם בלילה. מלחיצים ומעצבנים. מטרידים אותי.
החלום שלי הפחיד אותי יותר ויותר. במיוחד בעובדה שאותו הילד שראיתי בלילה, היה זה שמת ראשון החלומי. הסימן הכי גרוע שיש. זה רק אומר שהאסון הבא שיקרה- יקרה לו.
בערב, לפני שקמתי ופגשתי את הילד הזה בסמטה של הרחוב שלי- רבתי עם אימא שלי. היא באה מאוחר הביתה, בסביבות תשע בערב. והיא שמעה קולות ריסוס מרחוק. והיא חשבה שזו אני שמרססת שם. היא ראתה ילד עם כובע קסקט שמחייך ומצייר מילים גסות. היא חשבה שהוא מהיכתה שלי או משהו. כי הוא היה די נמוך. והיא צעקה עליי שלא אלמד ממנו וכול מיני כאלו. והיא מיד התחילה לרצוח עליי שזו בטח שאני ששלחה אותו לרסס שם.
ברגע שפגשתי את הילד הזה, רציתי להחטיף לו,ובגדול. ולחשוב שאני קטנה ממנו. סך הכול בת 11, כלומר… כמעט 11. 10 ו11 חודשים! אבל כשראיתי אותו. את הפחד שבעיניו, ואת הרצון שלו לברוח… הנחתי לליבי לנשוך אל שפתיי ולהעיף את היד אחורה. מבלחי לגעת בעורו החיוור אפילו.
אחרי שהוא הלך… ראיתי שהוא ביקש שניפגש שני בלוקים מפה, רחוב דולצ'ין. הרחוב שבו גר… לא משנה. אני בהתחלה נבהלתי מעט. הסתכלתי על הכתובת בעיינים פעורות ובמחשבות מלאות בחששות. בלאקי ילל מאחורי וכרח מאת זנבו הנעים סביב רגלי. נחתי על הרצפה הקרה ושפשפתי את ישבני בנשיפה רמה של כעס. מששתי את האספלט הקר של הסמטה. תוהה למה דווקא כאן. תוהה למה דווקא פה. ולמה דווקא שם. בעוד ידי משוטטת, הרגשתי משהו קריר מאחורי, הסתובבתי, ונעצתי מבט בגוף הגלילי בעל בלחצן האדום הגדול בקצהו. הרמתי אותו. בהתחלה מריגשה שיש פה משהו אל בסדר. למה שהוא ישאיר פה את זה?
אבל אז הבנתי שזה הספריי לשיער שלי. זה שאני מחפשת כבר הרבה זמן. לרגע נבהלתי, קפצתי לאחור והספריי נחת בקול מתכתי על הרצפה הקרירה.
הסתכלתי עליו כאילו נפל עליי מהשמיים. כאילו זה לא המקום שלו בכלל. כאילו….
ואז נזכרתי שאני כבר מחפשת אותו כמה ימים. אבל העובדה שהוא שוכב פה, בחוצפתו הרבה, על הקרקע הקרה הזו… לא בדיוק עזרה לעובדה הזו. נעצתי בו מבט מלא באשמה וסכעס ומלמלתי, "מה אתה עושה פה, הא? אתה אמור להיות בחדר שלי! חתיכת…..!" תםסתי בחוזקה בתרסיס וניסיתי למחוץ אותו.
אבל אז נזכרתי. הסתכלתי על הציור של הילד, מסתכלת על הכתובת שלו.
ואז מחליטה לעשות את הדבר היחיד שאמרתי לעצמי שלעולם לא אעשה. ונדליזם.
חץ אדום כוון אל ילדה שהוא צייר. דומה לי בצורה מפחידה, ונכתב מעל, "נפגש מחר, בשעה שמונה בערב, בקיר של רחוב דולצ'ין שלושים ותשע, סבבה?"
הסתכלתי על הכתובת, נעצמתי בה מבט. מנסה למצוא משהו מעבר למילים האלו. אבל לא נראה דבר. כנראה הוא רק רצה שנתראה.
אבל אז צצה בראשי מחשבה- למה שהוא ירצה להיפגש איתי? אני סך הכול ילדה שפגשת כרגע! אני מכוערת, מטומטמת ו…
הנדתי בראשי ודמעות התחילו לזלוג מעייני במין שפריצים קטנים. אפי העקום התעקם עוד יותר וטיפה האדים. קיפלתי את עצמי אל תנוחת עובר ונשכבתי על הרצפה הקרה. באמת! איך יכולתי להיות כזאותי טיפשה! איך יכולתי לחשוב שהוא רוצה שנפגש! זו סתם הונאה! חשבתי לעצמי, בעודי בורכה ללא קול. כי משום מה, כול המחשבות הרעות שלי על עצמי- צצות דווקא כמשהו די נחמד קורה לי. זה תמיד קורה לי אני לא מבינה למה מגיע לי כל זה, מה עשיתי?יבבתי לעצמי בשקט.השתרעתי על המדרכה, מסונוורת מאור הירח- שמעתי את אמי ממלמלת,
" איפה היא עכשיו הילדה השובבה הזאת?! אם היא לא תחזור מיד אפנה למשטרה!"
מיד זינקתי מהקרקע , חטפתי את ספריי השיער שלי,וטסתי במעלה המדרגות הישר לחדר שלי וטורקת את הדלת.פניתי להחזיר את הספריי למדף ולחזור למיטה ואז הבחנתי בכתובת בצד האחורי של המיכל ובה היה כתוב:את באה?וליד השאלה ציור סמיילי מחייך. אולי כן כדי לבוא?הרהרתי לי.החלטתי לדחות את העניין עד שאימי תירגע.כעבור חצי שעה- כשאימי כבר נרדמה, והייתי בטוחה שהיא לא תקום בזמן הקרוב יצאתי מהבית על קצות אצבעותי והתגנבתי לעבר הקיר בסמטת דולצ'ין.
השמש החמה התחילה לעלות, ולצרוב את עייני. הורדתי את הסוודר, נשארת אך ורק בגופיה. זרקתי את הסוודר על הרצפה הקרירה עוד מהלילה, והתיישבתי על הרצפה אל מול הציור. הגופיה הצמודה שלי, שהייתה עשויה מבד פוליאסטר דק וצמוד, זהרה באור הבהיר והדק של הבוקר העולה. השמש האירה את גגותיהם של הבניינים, גרומת לי להתרגשות.הסתכלתי על התמונה שצייר הילד. חושבת עלצמי. מבינה שזה לא הפסד לנסות גם לעשות כמוהו. רעיון מטורף זחל אל ראשי, משגע אותו במלוא עצמתו. הסתכלתי על התמונה. קמתי באיטיות ונצמדתי אל הקיר הקר. עוברת באצבעותיי על הקיר, מרגישה את אצבעותיו של אותו הילד, שלפני שעה בערך נגע באותן נקודות באהבה ודאגה. באותו הרגע הבנתי שאתהבתי בו.
"לא את לא!" דחפתי את עצמי בעוצמה מהקיר. לקחתי את הספריי הכחול שלי, ניערתי אותו. וכתבתי במהירות "אוקיי" ליד המילים שהוא כתב. חייכתי. ההרגשה, לגעת בספריי ולצייר או לכתוב איתו- תמיד מילאה אותי בשמחה, במיוחד באותו הרגע. ההרגשה מילאה אותו כמו בלון נפו באוויר. הרגשתי נפלא. לא הייתה לי בעיה להמשילך עם זה. ההרגשה הזו שגעה אותי. התמכרתי.
אבל שמעתי קרקושים מהבית שלי. לקחתי את הספריי ורצתי במעלה המדרגות אל ביתי, פתחתי את הדלת הלא נעולה, רצתי ונכנסתי אל החדר שלי. חדר רגיל עם מיטה, שולחן ומחשב נייד קטן. במהירות החזרתי את הספריי למדף, זינקתי למיטה , התכרבלתי בשמיכה ושקעתי בשינה עמוקה.