פסח.

פסח.
שוב התקופה הזו בשנה.
הסיפורים מזמן נשכחו, והאווירה כבר התייבשה.
אבל המשפחה נשארה אותה משפחה.
אני פשוט התבגרתי.
התחלתי לשים לב לדברים שבעבר לא היו קיימים עבורי. רמזים נסתרים, שהם למעשה גלויים לגמרי. פשוט צריך להביט מסביב.
ימי תמימותי היו ימים יפים, זה נכון, אבל אני בוגרת עכשיו. נגמרו המשחקים, הצחוק, היופי. אלו החיים האמיתיים. אנשים שותים ומשתכרים ועושים שטויות ואומרים דברים שהם לא צריכים להגיד. אנשים אונסים ורוצחים והעולם שותק. עומד מהצד, מכוער כמו תמיד. גם בפריחה של האביב.
שותק.
השתיקה יפה לכל דבר חוץ מלהכל.
אסור לשתוק ואסור לשמור בפנים דברים שנועדו לצאת החוצה ולהיוולד מחדש. זה משהו קטן שלמדתי במהלך שבע עשרה שנותיי.
שבע עשרה שנים.
שבע עשרה שנים שאני נושאת בתוכי את הנפש שלי, את האופי ואת הדמות שכולם מכירים אבל אף אחד לא מכיר באמת. וזה קשה.
קשה לחיות עם עצמך לבד. גם אם המשפחה והחברים מקיפים אותך, אתה עדיין לבד.
תקוע עם עצמך עד סוף החיים בלי שום אפשרות לברוח או לקבל הפסקה מעצמך. ואיך שתעצב את עצמך זה איך שיעוצב העולם שלך, אז זו בעצם הבחירה שלך.
בחירה.
כל החיים שלנו מבוססים על בחירות. מה ללמוד, איפה לעבוד, עם מי להתחתן, איפה לגור, במה להאמין.
איזו משפחה תהיה לנו, ואיך נחגוג איתה את החגים.
חגים.
הזמן שבו אמורים להתאחד כמשפחה ולקרוא ביחד סיפורים מרגשים ולאכול.
כמה שאוהבים לאכול.
אבל החשיבות של האוכל הזה אפסית בשבילי. זה אוכל שהכין האנס, הרוצח, הצורח, הצורר, הבוגד.
חנוכה, שבועות, סוכות. פסח.
פסח.
שוב התקופה הזו בשנה.
כבר שכחנו את הסיפורים, כבר הזלנו דמעה.
והמשפחה, מה השתנה..
אני פשוט התבגרתי. ועזבתי. את הדת, את המשפחה, את החיים.
נמאס לי לסבול.
רק הפריחה של האביב היא מפלט.
העולם נראה קצת יפה יותר.
עדיין שותק.
ואני מנסה להבין מה צריך לעשות כדי לגרום לו לדבר.
אבל כנראה שאי אפשר לגרום לו לדבר.
והוא ישתוק,
לעד;