פסגת השאיפות של האדם

שמש יוקדת מעליי, זיעה קרירה זולגת ממצחי על פניי ואני פסעתי את הצעד הראשון לעבר הגבעה. היא ניצבת מולי גבוהה ועגולה, ואני בתחתית איפה שהדשא הירוק צומח. הוצאתי את בקבוק המים שלי ולגמתי ממנו, הגוף החל להתאושש. זהו זה, אני מוכן לטפס במעלה הגבעה.

צעד אחר צעד בזהירות יתרה, התקדמתי לעבר הפסגה. מהסיפורים הרבים ששמעתי, פזיזות זה לא שם המשחק כאן. צעד ועוד צעד והגוף שולח אותות מצוקה, אך אין אני נכנע. לא הגעתי עד לגבעה בשביל לא להגיע לפסגתה. שאפתי לראותיי את האוויר שהחל להידלדל וידעתי שעברתי את החלק התחתון.

הדשא הירוק התחלף במדבר צחיח והשמש כאילו הפכה חמה יותר. כל צעד מרגיש כמו עשרה צעדים, המוח מתייאש. הקושי המנטלי גובר על הפיזי, מחשבה עוברת – 'תוותר'. לא! אני אעלה לפסגה. והתחלתי לצעוד בקצב מהיר. הקושי הפיזי נעלם ואיתו המנטלי החל מתפוגג. 'הכל בראש' חשבתי, רק תאמין.

"שלום לך." אמר קול מסתורי.
"שלום וברכה." ברכתי.
"צריך עזרה?"
"זה לא יזיק."
ונחש עומד על שתיים נגלה בפניי.
"החזק את ידי." אמר והושיט ידו.
החזקתי בידו והוא הוביל אותי בדרך קלה יותר. בדרכו עשרה צעדים מרגישים כמו צעד אחד, המוח מתאושש. הוקל לי והכל הודות לזר המסתורי. ואז מבלי משים הזר הפך לערמומי, הוא קרב אותי לקצה ושחרר את ידו.
"להתראות." צעק לי בעודי נופל מטה אל התחתית.

נפילה כואבת על ברכיי. הדשא הירוק הפך לסבך קוצים. הקוצים עלו עליי, ריתקו אותי לאדמה. 'פשוט תוותר והכל יסתדר', עוד ועוד מחשבות האפילו עליי. 'אני לא מסוגל', כן! אני כן מסוגל. וסבך הקוצים החל הופך לדשא הרך שאפף אותי בתחילת המסע לכבישת הגבעה. 'עשיתי את זה'.

צעד ועוד צעד ואני אחרי החלק התחתון. צעד ועוד צעד ושום קושי לא מעביר בי רעד. חזרתי למקום שבו פגשתי את "חברי" הנחש.
"שלום לך." אמר קול מסתורי.
"אין צורך להתחבא, צא החוצה." אך הוא נשאר במחבואו.
"צריך עזרה?"
"ממך?"
"למה לא? אני הרי חבר."
"אתה נחש."
"ונחשים לא יכולים להיות חברים?"
"יכולים. עד שהם כבר לא."
"אינני מבין את החידות שלך."
"מה לעשות, זה מה שיש."
"אני יכול להקל עלייך."
"אם אתה מקל, אני צנצנת."
"להתראות לך, צנצנת."
"להתראות לך נחש."
ונפרדנו לשלום על אף שלא זכיתי לראות את פניו הבוגדניות יוצאות ממערתו הזדונית. צעד ועוד צעד ואני לא מתקדם. צעד ועוד צעד ואני שוקע מטה, חול טובעני.

'מה אעשה עכשיו? איך אוכל להיחלץ מהתסבוכת?' ואז ממש מעליי ניצב לו חבל העשוי גפנים. הושטתי ידיי למעלה כמו ילד המושיט ידיו אל אמו ואחזתי בגפן. יד אחת מתחת ויד אחת מעל והצלחתי להתרומם מעט מהחול. יד תחתונה ויד עליונה מחליפות מקומן ואני מצליח לטפס עוד קצת אל עבר שמיי ארגמן. משהו נפל על ראשי היה זה ענב אדום ואחריו עוד ענב. הבחנתי שחבל הגפן עומד להיקרע ואני עומד ליפול בחזרה. התנדנדתי על הגפן הלוך ושוב ובעזרת קפיצה אחת יצאתי מהבוץ אל עבר היבשה המוצקה.

זהו זה. חלק אחרון לכבישת הפסגה.
"שלום לך." אמר קול מסתורי.
"שלום וברכה." ברכתי.
"ומה שלומך?" שאל.
"שלומי מצוין, ואתה?"
"לא יכול להיות טוב יותר."
"וואו עד כדי כך?"
"כן. בדיוק ידידי הצליח לכבוש את הפסגה."
"וואו, איפה הוא?"
"הוא עומד ממש מולי."
"אז….. איפה אתה?"
"אני עומד ממש מולך."
"עשיתי את זה, כבשתי את הפסגה!" הכרזתי בקול.
"והכל בזכות חברך הטוב."
"מי זה?"
"אני כמובן. הרי אם לא אני כיצד היית מצליח?"
"אבל… אבל הייתי פה לבד."
"לא אתה לא. אתה לא זוכר את כל הרגעים שלנו ביחד?"
"לא, מצטער."
"אז אתה בטח תזכור את הרגע הזה." אמר ודחף אותי אל שולי הפסגה.
ידי אחזה בפסגה בעוד שידי האחרת נשמטה כלפיי מטה.
"צריך עזרה? חבר?" ולמולי נגלה רוכב.
"כן, תרים אותי."
"ברור, אך קודם מה אם איזו מילה טובה לחבר שלך?"
"קודם תעשה משהו בשביל זה."
"אוקיי." אמר ודרך על ידי האוחזת בפסגה.
נפלתי. צללתי מטה אל התחתית. נחתתי.

שמש יוקדת מעליי, זיעה קרירה זולגת ממצחי על פניי ואני פסעתי את הצעד הראשון לעבר הגבעה. היא ניצבת מולי גבוהה ועגולה, ואני בתחתית איפה שהדשא הירוק צומח. הוצאתי את בקבוק המים שלי ולגמתי ממנו, הגוף החל להתאושש. זהו זה, אני מוכן לטפס במעלה הגבעה.

*******

אפילוג:
בחיים האמיתיים, כולנו כמו עש הדוהר אל עבר האור המסנוור. אך לא פעם האור יכול לשרוף ולהשאיר כוויות וצלקות. הצלחה היא כל מה שאדם רוצה בסופו של יום. כולנו מצליחים בחיים. לכל אחד ההצלחות הגדולות והקטנות. אך הדרך לא הייתה קלה היא הייתה מלאה בנחשים, בוץ טובעני, רוכבים ומה לא. אך אל לנו לוותר, במקרה הכי גרוע ננסה מהתחלה. ובמקרה הטוב נשיג הצלחה נעלה אף יותר.