פנימיית המוות פרק 4

"לא.זה לא יכול להיות.זה לא הגיוני.אלה לא הם."אני ממלמלת בדרך לכיתה.אני שומעת מוזיקה באוזניות,שומעת אבל לא מקשיבה,המוזיקה שקטה והמחשבות רועשות.אני לא יודעת מה אני יותר:מפוחדת או כועסת,מפחדת ממה שהם עלולים לעשות,הם התעללו בי במשך 9 שנם שלמות,מכיתה א' ועד כיתה ט'.כועסת..גם בגלל זה,הם גרמו לי לטבוע בדמעות.כל יום.אני מרגישה שענן שחור ואפל עוטף אותי,שהשנאה,הרוע והכעס מתחיל לחדור לתוכי,אני מרגישה שההילה שלי מתחילה להשחיר.אני חורקת שיניים.בום!נתקעתי בלוקר,הפצע שלי בסנתר נפתח והחל לדמם שוב.ניגבתי את הדם מהסנתר,התכופפתי אל התיק,אך מישהו הקדים אותי,זה היה בחור גבוה עם שיער חום פרוע "את באה לפה הרבה?"שאל וקרץ לי, "לא" סיננתי לעברו וחטפתי את התיק מידו.התקדמתי במהירות אל עבר הכיתה.התיישבתי על כיסא רעוע בפינה האחורית של הכיתה,מקווה שאף אחד לא יתיישב לידי,אבל לא,הוא היה חייב להתיישב שם.למה דווקא הכי דפוקים אוהבים אותי?
אני יושבת בקפיטריה ובוחשת בקערת התב"מ (תבשיל בלתי מזוהה) שלי,ושוקעת במחשבות…על השיעור,בגדול,הוא עבר די כרגיל..טוב,חוץ מדבר אחד,לבחור הזה..שישב לידי,היה קעקוע T על הצוואר וגיליתי שקוראים לו טרוי,בשיעור הוא שירבט משהו על דף מרופט וביקש ממני להעביר אותו ללמישהי בשם טורי,ומה הפחיד אותי בזה?לטורי היה קעקוע T על שורש כף היד,והמכתב היה חתום בשם "סגן חבורת הT",האם זה נכון?מה שלפני 45 דקות החשבתי לא אפשרי?ושוב,אותה השאלה:"החוזק של הגורל או החולשה שלי?"אז מה התשובה?המשפט הזה מתנגן בראשי שוב ושוב,כמו תקליט שבור.פתאום מגיעה סטייסי,"הילדה הטובה" ומתיישבת לידי,"היי,ברוכה הבאה!ראיתי שהיית די עצובה בשיעו-"היא אומרת בקול שמח ומלא התלהבות,כאילו היא בסוג של יקום מקביל ואין לה מושג מה קורה כאן.בדיוק מהסיבה הזאת אני קוטעת אותה באופן די מרושע "אופס"אני אומרת בקול אטום וחסר רגשות ומפילה את התב"מ שלי על ברכיה,"רק רציתי לעזור"היא אומרת,מוחה דמעות מפניה ורצה אל עבר השירותים,"וואט אבר" אני מסננת,למרות שהיא כבר הלכה.ושוב,הראש שלי עוזב את מקומו,על כתפי,ומתעופף למקומות רחוקים,לשאלות שאין לי אליהן תשובה.ההפסקה נגמרת,אבל לי לא אכפת,אני נשארת שם,לא טורחת להושיט יד אל עבר ראשי,לנסות לתפוס אותו ולהחזיר אותו אל המציאות.