פנימיית המוות-פרק 1

אני לא מאמינה.זה קרה.זה סוף-סוף קרה.חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן,אבל..עכשיו,כשזה סוף-סוף קרה,אני מתחרטת.אני רוצה להחזיר את הכל לקדמותו.אני רוצה שזה יפסיק.איך?!איך לעזאזל יכולתי לרצות דבר כזה?!אני…אני פשוט נגעלת מעצמי.למה לא יכולתי להקשיב למה שאמרו לי?למה פשוט סתמתי את אוזניי למשמע הדברים הנכונים?למה לא יכולתי פשוט להקשיב?למה הייתי חייבת להיות עיקשת כל כך?
אבל כרגע,זה לא ממש משנה.אני לא צריכה לחשוב על העבר.על מה שהייתי צריכה לעשות אך ברוב טיפשותי לא עשיתי.מה שחשוב עכשיו,זה העתיד-זה הדבר שאני צריכה לחשוב עליו.איך לברוח מפה?ומהר!
אני מפוחדת ומבוהלת.אני לא רוצה לקום.רק להתחבא מתחת לשמיכת הפוך,לתת לעצמי לחשוב שהיא המגן שלי,לטחוב את ראשי אל תוך הכרית ולהעמיד פני ישנה.זה מה שאני רוצה עכשיו.אני מפוחדת מדי בשביל לקום.הפנימיה הזאת..היא הדבר הכי נורא שקרה לי.ולא,אני לא מגזימה.
"you do'nt know what you got intill you lose it" עכשיו אני מאמינה במשפט הזה.בכל ליבי.עשרת המילים האלה לא מפסיקות להדהד בראשי..ולגרום לי להרגיש טיפשה.הכי טיפשה.לגרום לי להרגיש שדפקתי לעצמי את החיים.שאני….שאני….אני כבר לא מוצאת את המילים…אני יותר מדי מיואשת.