פנימייה בלב ים

הספינה נעה באיטיות על שני המים, מטלטלת בעצבנות מעל הגלים, הרגשתי שגם אני, כמו הספינה הזו, נעה ומטלטלת באמצע הים, חסרת מקום וזמן. צפירת היציאה נשמעה בכול רחבי הנמל, אימהות מסכנות הציצו דרך מטפחותיהן והסתכלו עליינו במבט עצוב ובכו. ואימי, נבדלת מכולן, מנסה לאחוז בספינה וצורחת "רייצ'ל, חיזרי!" הלוואי.

ישבתי במיטה הגבוהה יותר במטטת הקומותיים שבחדר הקטן. שהיה…. די גדול לחדרים אחרים שראיתי בספינה. ספר פסיכולוגיה עב כרס שהיה מונח על צידו, כותרתו הצהובה של הפרק הראשון לא אמרה לי כלום, והטלטול של הספינה רק גרם לי להילחץ יותר. הרגשתי את הפחד, ואת הלחץ גואים בי והופכים לקיא ירקרק שהולך לצאת. בלעתי אותו במהירות רגע לפני שיצא. "יאכס" מלמלתי. מסיטה את שיערי אל מאחורי אוזני בגועל. סגרתי את הספר בחבטה, ונאחתי. כול זה היה יותר מידי בשבילי. ולחשוב שבכלל לא הייתי אמורה להיות במקום הזה! אלא בחורשת התפוחים של הישוב! דמעות נצצו בזווית עיני, לא דמעות של געגוע, אלא להפך, דמעות של פחד ותסכול. זה לא פייר! חשבתי לעצמי תקעו אותי באיזו ספינה מחורבנת, עם ספר פסיכולוגיה חסר פשר ועוד רגע תבוא איזו ילדה מפונפנת ותגעל ממני ומהיכולות שלי. אני לא צריכה את זה בכלל! נערתי בסתכול ונשענתי על הקיר הקר.

דלת החדר נפתחה. אותה דלת לבנה שנכנסתי דרכה לפני כחצי שעה. לא, זה לא הבהיל אותי. זה דווקא היה צפוי, שמעתי, (בקושי) את צעדי הילדה הקרובים (נו, באמת. מי יכול לנקוש בעצבנות על הריצפה בעדינות. ברור שאלו נעליי עקב!) ומגלגלי המזוודה ענקית יכולתי לשמוע מעט פיצוחים. איזו ילדה מטומטמת! חשבתי לעצמי. נעליי עקב, מזוודות חורקות? מי מהטוטמת שמעיזה אפילו להיכנס ככה! דוד שלי היה אמור להיות יותר נחמד אליי נחרתי נחרת בוז קטנה. "אולי אפילו ספר הפסיכולוגיה עדיף על איזו עשירה מפונקת" מלמלתי בשקט. הדלת נפתחה וילדה קצרת שיער נכנסה אל תוך החדר, עייניה בוחנות בגועל את החדר הקטנטן. "ברוכ הבא-," ניסיתי להגיד, אבל היא אפילו לא הנידה עפעף ונעצה את מבטה בקצה החדר. נוקשת, עוד פעם אחת אחרונה בנעלייה, שעוררו בי סלידה. "שים בבקשה את המזוודות שם" היא הצביע העל פינת החדר. "מפונקת"סיננתי. היא הסתכלה עליי, בפליאה, כאילו לא הייתי קייימת לפני כן, ורק עכשיו הבחינה בי. "מי את?" היא שאלה אותי. מנופפת בעצבנות במניפתה השחורה שכיסתה חצי מפניה המנומשות. "אני? רייצ'ל" נעצתי בה מבט. ומיד ידעתי מי היא ומה היא עשתה בשנים האחרונות "ואת רוז, גרה במחוז נידח בדרום צרפת, בת יחידה, אכלת קוראסון לפני שתי דקות, עשירה, מפונקת אבל שונאת להתייחס לאנשים בצורה מתנשאת, למרות שזו בעיה בשבילך, הוריך זקנים, והבנאדם היחיד שהכרת היה הילד בת החמש מהבית ממול. השאר היו גמלאים. יש לך מחלת ים, את טיפשה למדי אבל אוהבת מתמטיקה, את מתה על כול דבר מפונפן ואת פנויה, למרות שאת מתה לדייט" היא הסתכלה עליי בפליאה. "איך את יודעת?" "אה… את שקופה אולי?" נעצתי בה מבט ארוך "ושכחתי. את מקורך- נצר לבית המלוכה האוסטרו-הונגרי" חייכתי בסיפוק. "מה לעזא-?" מלמלה הילדה בפחד וצנחה על כיסא שחור שנמצא בקרבתה, ונשענה על השולחן. "אני שרלוק הולמס בערך, קטנה ובעלת ניתוח מוטורי. ומה הכשרון שלך?" הילדה הסמיקה, והסתירה את פנייה במניפתה. שהייתה מעוקמת מעט. "יסודות?" היא מלמלה. "הפעם הראדשונה שאני מופתעת…"הרהרתי לעצמי. "הפעם הראשונה?" היא שאלה בפליאה. "לא…. השניה. הראשונה הייתה כשדוד שלי, החליט לשלוח אותי לכאן. הוא המנהל."