פלטת צבעים הרוסה

לכל מצב רוח היה צבע מסויים בפלטת הצבעים שלי. השמחה הייתה תכולה, כמו השמיים האינסופיים, והעצב היה כחול כמו הלילה, משתלט על כל פינה אך לזמן מוגבל. את האושר ציירתי בורוד, כי הוא מזכיר לי את התקופה שבה הייתי בת 5, חסרת דאגות וכל בגד בארון שלי היה בגוון ורדרד אחר, ואת הכעס צבעתי בשחור, שסימל את התקפי הזעם שלי, בהם אני לא רואה בעיניים. עם האדום ציירתי כשהרגשתי לבד, והדם אירח לי חברה, ועם הכתום ציירתי ברגעים שהרגשתי שאני מלאת תקווה, כמו הלהבה.
גם לצהוב, סגול, ירוק, חום וכל השאר יש סיפור מאחוריהם, אך הלבן נשאר נקי מכל כתם. לא נגעתי בו בעיקר מהחשש להרוס את הצבע הטהור ביותר, הצבע שהרגיש אני. הצבעים שבפלטה הלכו ונהרסו והתערבבו אחד עם השני ורק הלבן היה שליו כמו מלאך או תינוק בעת שנתו. וכך גם אני הרגשתי בין כל האנשים, רק קצת פחות טהורה ממלאך וקצת פחות מתוקה מתינוק, אבל הרגשתי קצת שונה, ופחות מתחברת. אך החיים לא משאירים את בני האדם מושלמים, החיים מלכלכים אותנו עם בני אדם אחרים.
הלבן שבפלטת הצבעים שלי התלכלך עם כל הצבעים, עם הירוק ועם הורוד, עם הכחול והשחור, הצהוב, התכלת, האדום, הסגול, החום והכתום. חשבתי על הסיפור שמאחורי הלבן הלא כל כך לבן שלי, והחלטתי שיקראו לו אהבה, כי זה מה שהרגשתי אחרי שהכרתי אותך.
אבל אחרי כמה זמן האהבה התחלפה לשנאה, ולא הבנתי איך זה יכול להיות כשלפני רגע הייתי כל כך שונה, כל כך אחרת, הבדלים של כחול השמים וכחול המים.
אבל החיים הורסים את כולם, וכנראה שגם אותי, כי הלבן שפעם הייתי, כבר מזמן הוא לא אותו אני.