פלאפון

נמאס לי.
נמאס לי שאת תקועה כל היום בפלאפון, בווטסאפ, עם החברות הוירטואליות שלך, מצלמת תמונות לא ריאליסטיות שלך בכל מיני זוויות מוזרות וכותבת במהירות של למבורגיני דיאבלו.
וכשאנחנו נפגשים, את עדיין תקועה במסך המרצד הזה. את קוראת לנו "חברים" ואת כל הזמן אומרת שאת אוהבת אותי, אבל איך זה מתבטא בדיוק?
בלשים סנאפים של "תראו מה הוא הביא לי ליום האהבה" ולפרסם תמונות שלנו מתנשקים באינסטגרם? אני חיפשתי אהבה. לא פרסומת סמויה לסמסונג.
אבל את לא שמה עליי. כשאני מבקש להיות איתך רגע לבד, בטיול בפארק, בספסל מתחת לעץ את עדיין תקועה בפלאפון שלך, ומדברת עם החברות הוירטואליות שלך.
"אהבת אמת". ככה קוראים לזה היום? כשאת מתכתבת איתי, את שולחת לי המון לבבות. אבל כשאני מדבר איתך פנים אל פנים את נועצת בי את העיניים הריקניות שלך לשנייה אחת בדיוק וחוזרת לווטסאפ שלך, תוך כדי שאת ממלמלת בחרישות "אני אוהבת אותך".
אני חיפשתי אהבה. לא זומבי.
"פלאפון" הם קראו לזה. איפה הפלא נכנס פה?