פיתויי המוות

המוות תמיד התערבל בחדרו, באטיות ואלגנטיות הוא חיכה לזמנו. כי כבר נמאס לנער מכל העולם, מכל פרח, כל עץ, כל אישה או אדם.
הוא נבגד והוכה על ידי אהוביו וקרוביו, נשאר לשוטט ברחובות מלא בדם מחשבותיו. ואין לו יותר כוח לכל שטויות החיים, הם מאסו ממנו אז הוא מתקרב למתים. אמנם רבים חושבים שמה שהוא עומד לעשות הוא חסר על התחשבות, אבל אין לו ברירה, הוא מרגיש כטעות.
הוא נכנס לחדרו המתערבל, נופל על מיטתו ישן ושואל, "למה אני אלוהים? אם אתה בכלל קיים, כל מה שאכפת לך ממנו הוא מלחמות ודם! למה הפלת עלי את ימות הכאב, ועכשיו יותר מהר מכולם אני דואב!"
חדרו האפרורי נראה עכשיו שחור כשהנער החליט בגורלו לבחור, על השולחן אקדח והאקדח מפתה, הוא התאפק כל כך הרבה זמן ועכשיו החליט שהוא פשוט היה שוטה. דבר לא השתפר, אף אחד לא השתנה, והוא נשאר לו לבדו בפינה. הוא רצה רק קרן אור אחת במוחו העצוב, אבל הקרן לו באה למוחו העלוב.
הפיתוי מנצח את חברנו השקט, הוא לוחץ על ההדק, וכמו לא היה אף פעם, מת.