פיס אוף לייף – פיקשנרי
אני יושבת על הרצפה במבט חלול. הרצפה מלוכלכת באבק שנראה כאילו הצטבר שם שנים על גבי שנים עד שהפך למעין דבק. יש לי גרביים שחורות ארוכות עד הברך עם פסים דקים אדומים עליהן וסווטצ׳שרט שחור. המוזיקה באוזניות השחורות שלי משתגעת, אבל כרגע אני רק שומעת את זה בתור זמזום אחיד. משהו לא בסדר.
אני קמה כעבור כמה דקות למשמע קול ההפסקה וחובטת שתי חבטות בתיק שלי עם הידיים כדי שיתנקה מלכלוך. אני לוקחת את צעדי אל עבר המסדרון. כאילו מעולם לא ישבתי.
שם אני מתערבלת עם עוד כל מני תלמידים שבדיוק יצאו מהשיעור שלהם. הראשונים יוצאים, וכשאני כבר באמצע המסדרון הארוך, השאר כך שלא נותר לי זכר או דרך לזהות אותי, אלא אם כן יסתכלו על הרגליים ויראו את הגרביים שלי מפלסות דרך בין ההמון. האוויר נראה ירוק ויבשושי, כמעט מתוך סרט איימה או סרט על אזור רדיו אקטיבי, או נגוע בזומבים או סתם שכוח אל. משהו אפוקליפטי, נדמה לי… נא, אולי סתם דרך של הבמאי להפחיד את הצופים. ובעצם זה ממש ממש ממש מזכיר לי את אותם המסדרונות שרואים במשחקי מחשב; שם אתה חייל שמגיע אל פני כדור הארץ אחר התפרצות גרעינית גדולה שמנסה לסלק משם את החייזרים, שפעם בכמה זמן מתחבאים מאחורי והוא ומבהילים. בדרך הוא סתם אוסף בקבוקים או מנפץ חביות יין כדי למצוא שם משהו שיעזור לו; קופסאות שימורים או כלי נשק. אבל זה בכלל לא המצב כאן, לא, כאן סתם מתיישן.
אני מגיעה אל מבואה גדולה עם כל מיני תלמידים. חלק נוגסים בתפוח, חלק מכינים שיעורים או מפטפטים. אולי בעצם משווים תשובות. אני מתיישבת על איזה ספסל שקרוב לחלון.
"ספנסר!" אני שומעת את קולה של מאיה קורא לי.
כעבור רגע היא מתיישבת על הספסל לידי.
אני לא מעיפה לעברה מבט, הפוני שלי מחסה לי כנגדה את העיניים עם עוד כמה קצוות שיער סוררות.
"חיכינו לך בשיעור ולא באת."
אני יודעת איך זה נראה, אבל זו לא הדרך שלי להבריז מהלימודים. לא אם אין לי ממש סיבה טובה ולא בגלל שאני מרגישה חייבת משהו למישהו, אלא בגלל שזה פשוט קל יותר להופיע שם.
אבל הפעם לא באתי וגם היה לי מכתב, ולא היה לי שום צורך להסביר את זה. התיישבתי באחת הפינות היותר חשוכות (מילולית) בבית ספר כי רציתי לשבת בלי שאף אחד ינעץ בי מבט. זה מצחיק, צריך לשבת באחד מן המקומות הכי הזויים בבית הספר כדי שלא יסתכלו עלייך. התיישבתי כי רציתי קצת פרטיות.
לא הנהנתי, אבל גרמתי לזה להראות כאילו אני רוצה להנהן וזה היה מספיק. המוזיקה באוזניות שלי עדיין התנגנה. לא יכולתי לנחש איזה שיר זה. זמזום.
"המורה אמר מלא דברים לא חשובים, אבל אל תדאגי לא היו הרבה שיעורי בית." היא מלמלה בקול הציפציף המעודד שלה כאילו זה מה שעניין אותי בכלל. "את בטח אולי תוכלי להשלים את זה חמש דקות לפני השיעור."
דממה, אבל חביבה יותר.
"את באה ביום שישי בערב למפגש אצל רופרט?"
משהו בנימת דבריה גרם לי להסתובב. אולי בגלל שהמפגש אצל רופרט עניין אותי.
"לא. מה עושים אצל רופרט?"
כמובן זכרתי שעושים משהו, אבל לא הייתי בטוחה כל כך מה.
"סתם, ההורים שלו בחול," היא העיפה כמה שיערות שנכנסו לה לפה מתוך העגבניה שיש לה על הראש. "לשמוע מוזיקה, לראות סרט, להזמין פיצה." חייכה.
"לנגן וחינה?" חייכתי אליה חזרה מהמחשבה על זה. פעם קודמת נתתי לאח הקטן של רופרט לעשות לי קעקוע על קצה האף, רק כי הוא ביקש יפה. טוב, לא באמת כי הוא ביקש יפה, אלא יותר בגלל שהוא ממש ממש רצה את זה וחשבתי שאם זה לא יהרוג אותי אז למה לא. וככה הסתובבתי בבית של רופרט עם קעקוע של עכביש על האף (לא יודעת למה, הוא חשב שזה מתאים) והבהלתי את העוברים והשבים שבדיוק עברו במסדרונות או מספיק שהעפתי לעברם מבט למשמע צחוק שובב היסטרי מתגלגל. מבטי היה אדיש או מעוניין, אבל עשיתי כיף. אני רוצה עוד הפעם שהיד הקטנה שלו תכרח סביב האצבע שלי והפעם אתן לו לקעקע את הלחי.
אני לא יודעת למה, בכללי אני אוהבת לבלות ולהעביר את הזמן עם צעירים בגילי. אפילו אם לא עושים משהו מיוחד או אני לא אומרת להם משהו. משהו ברוח שלהם ובמחשבה שיכלו להיות אני. זה אף יכול לעודד אותי לפעמים. אבל זה קצת שטחי למען האמת. כולם שם, ואף אחד לא שם דגש על דברים שהם מעבר לכמה אקורדים או לצחוק איך העכביש על האף שלי יראה בהגדלה. זה קצת מאכזב, למען האמת. אולי בגלל זה אני צריכה הפסקה מכל הרעש.
רעש… זה מכאיב לי לפעמים, אתם יודעים?
וככה אני מעבירה עם מאיה עוד הפסקה. הבן אדם היחידי שיודע על מה לדבר וקצת סותם מספיק כדי שארגיש בנוח. מרוב שאנחנו לא מתאימות, לא אכפת לי להיות איתה סתם ככה ולהיות בשקט. כאילו אף אחד לא מצפה מאיתנו לדבר כל הזמן בכל מקרה. וזה, כמעט לא במקום, נעים לי.
היא משום מה נדבקת אליי ונטפלת אליי, אבל כבר למדנו איך לחיות עם זה. היא פשוט האדם שאני איראה אתו בסביבה ואבלה אתו חלק מהזמן שלי, היא זו שתספר לי מה עשו בכיתה ואיפה נפגשים, אולי רק בגלל שחסר לכל אחת מאיתנו או לעשות את זה או שיעשו את זה לנו. ואני מחבבת אותה, במקום הזה ובתפקיד הזה. אני חושבת שגם היא מחבבת אותי.
"נו, ספנסר, את באה?" אני שומעת אותה אומרת כשהצלצול השני הפסיק. זמן ללכת לכיתות. אבל משום מה אני כבר לא צריכה לשמוע רק את השקט יותר, הריקני החלול כשאני לא מקשיבה למישהו, כמו קודם. אני רק רוצה להיות עם האוזניות שלי.
אני מהנהנת ושתינו מתחילות ללכת אל הכיתה. בדרך אני נועצת את שתי האוזניות הקטנות והשחורות שהשתלשלו מן הצוואר שלי אל האוזן. זה חורף, אז בחוץ נעים ללכת יותר מהר, וכעבור שלוש דקות אנחנו מגיעות אל הכיתה, שם אני מתיישבת עם שיער רטוב, משעינה את הראש על הידיים בשורה האחרונה ובוהה בנקודה בה קצה השולחן שלי גובל ברצפה מתחתי, ואיך הרצפה שם גובלת בקצה של שולחן אחר. זה יפה עם המוזיקה, נעים לי, כאילו אני בעולם משלי בו הכל מתחיל ונגמר ברצפות וקצוות של שולחן.
המורה נכנסת אבל זה לא שינה לי דבר, לא בעולם היפה שלי. ערוץ אמ טי וי שאני חיה בו וככל שמופיעה תמונה יותר סטטית ככה אני יכולה יותר להתרכז ולחוות את השיר. בזווית המבט שלי אני רואה נער עם שיער וכובע קפוצ׳ון – שמחסים לו את הפרצוף בצל, מפלס את דרכו בין הכיסאות והשולחנות אליי. אני לא מכירה אותו והוא מתיישב בזווית הימנית של השולחן שלי. משהו בדרך בה הלך נראה לי קצת… הפגנתי. לא אהבתי את זה במיוחד. כשהוא הרים אליי עיניים וזרק אליי חיוך כבר ידעתי שאני לא מחבבת אותו. הוא זרק אליי חיוך כאילו אני והוא חולקים משהו, אבל אני לא חולקת אתו שום דבר. הוא התבלבל. הוא מאוד שונה ממני. זה שנדמה לו שיש לנו את אותו קו שיער ואותו טעם שחור לא אומר שיש לנו שום דבר במשותף, שום דבר, כי אני זו התשוקה שלי וההרגשה שלי ואצלו זה רק טעם שיחלוף. אני יודעת את זה על פי כמות התשומת לב שהוא מקבל כל הזמן.
הם הגיעו לרופרט. וכשאני אומרת "הם", אני מתכוונת לילד החדש, שאוהב צל על הפנים שלו וחיוכים אקראיים, ולחבורה שלו. חושבים שהם מוזיקאים כי הם יודעים לנגן על גיטרה.
אני חשבתי שיבקשו ממני לשיר למרות שבתוקף מוחלט בחרתי לא לשיר ליד מישהו ונמנעתי מלהצטרף למגמת שירה, והוקל לי. אבל כשהבנתי שבחרו בילד החדש, שקורא לי טום ואני די בטוחה שזה קיצור של טום בוי, התחמצתי. מה יש לו בכלל להציע על הבמה? איזה לב יש לו? ובעצם, "לב" זו אחת הסיבות בגללן לא הייתי מוכנה להופיע. לא הייתי מוכנה שיראו את הלב שלי. המופע הזה הולך להיות סתם מופע של צבועים. ולי, אין לי לב בשבילם.
הייתי רק בחצי לב אצל רופרט. כולם רצו, ישבו, השתוללו עם גיטרות, ולי כבר היו חמישה קעקועים של פרפרים על הזרוע. ורק בחצי עורף חייכתי אל היצור הקטן והשובב עם העיניים הגדולות שישב לידי. הכל נע כאילו ישנה זכוכית המפרידה ביני לבין העולם החיצון. לא היה ברור לי למה דברים צריכים לשחות בחומר הסמיך שנדמה לי ששוכן בחדר, על מנת להגיע אליי, לעיניים שלי ולחושים שלי, כאילו בדיליי. אפילו כשכדור פגע לי בראש, אני הגבתי אחרונה מבין הצופים, וכאילו היה זה קסם, לתגובות שלי גם לקח הרבה מאוד זמן לחלחל אליהם. אני הייתי מהאנשים האלה שאף אחד לא יזכור. אבל זה בסדר, גם ככה בראש שלי כבר הייתי בחצי הדרך הביתה, והתפלאתי לגלות שבחצי הדרך הביתה דווקא היה לי טוב (לפחות באותו הרגע כשדמיינתי את זה). הבנים ניגנו מן החדר השני כמה אקורדים מזוייפים ואפילו לא רציתי לחבוט להם עם הגיטרה החשמלית בראש. אינני באמת יודעת אם חיוך רפה התפרש על פניי או לא. הייתה חתיכת פיצה אכולה לפני שלא הייתי בטוחה אם אני אכלתי ממנה או מישהו אחר, ורק מה שעצבן אותי היה הקול של הילד החדש, זה שאיחד את כל האנשים המעצבנים האלה עם הג׳ינסים הכהים, זה שהיה מספיק נחמד להתחבב על רופרט ורנס בכדי להחליט להרכיב הרכב מוזיקלי ביחד. היה לו קול עמוק ויפה וזה רק צרם לי לחשוב איך יש לו קול כזה – בייחוד כשניסה בקול לכוון את הגיטרה או לשאול משהו כשבהחלט החלטתי שלאו דווקא היה צריך. הקול שלו הוסיף ערך רע למקהלת הקולות שאני שומעת במפגשים בדרך כלל. שרון, מהמגמת מוזיקה, בטוח אורה פחות יזהר ליד האור שלו. היא מדקלמת שירים מן הארץ היפה יחד עם ארז ואקורדיון, צליל טהור וחלק, בעוד שהוא ישבור לכולם את הקליפה כשיעשה את חיקוי עלוב לכל זמרי הרוק שרואים בטלויזיה. והקול שלו רק הזכיר לי את זה. כן, כן, צביעות ענבה וירוקה מטפטפת מן כל הערב המיוחל.
בדרך הביתה בהחלט הצלחתי לשכוח מן כל הדברים הרעים. זה הרגיש במקום – לא משנה איפה הייתי ולאן הגעתי, לצעוד חזרה הביתה. כאילו הדרך הזו היא בית בפני עצמו, כשאותה הרוח הנעימה בשיערי, פורעת את גופי לאט ומבט נחוש מלא משמעות ויעד פרוש על פניי. שמי לא היה טום, לא היו לי קעקועים מוזרים בפנים ולא אכלתי בכלל פיצה, לא שמעתי דברים אותם שמעתי, העבר היה מת והעתיד היה נראה רק כמו הקרשים האדומים שמעל הבית – השוקו חם האהוב צורב את הגרון שלי,השמיכה הנעימה על גופי, הדפיקות הקלות של הגשם על החלון שלי, תחושת הנמנום הבאה לאחר מכן ואז ההתרפקות השמחה על המיטה. הייתי באה לכל מקום רק כדי לחזור בדרך כזאתי. שמתי את האוזניות והתחלתי להקשיב לאחד השירים שמוציאים ממני הכי הרבה ריכוז ומנתקים אותי מן העולם הזה. דווקא ברגע כל כך , כל כך, מושלם, מצאתי את עצמי מתנתקת ושמה את האוזניות – הופכת את מראות הדרך לעוד קליפ חסר משמעות שכמה שהוא יותר מוכר ודומם עדיף לי. אך ההליכה בקור הייתה כייפית, וככה מצאתי את אחד הרגעים הטובים ביותר להאזין לו. זה היה השיר "סופר גירל". מילים שיכוך היה לכתוב אבא של מישהי למען הבת שלו, ובמקום זאת אני שומעת צליל אחר, צליל צעיר יותר, של אהוב או מאהב, והוא שר לה את המילים הללו – על איך שאפשר לזהות שהיא הסופר גירל שלו על ידי ההליכה שלה, או הדיבור שלה , ואיך היא שורפת עצים רק מן הרצון שלה, איך היא משלחת אותו מעליה כשיש לה בעיות והיא צריכה להתמודד איתן לבד כי היא פייטרית… והוא פשוט שר לה את זה, את כל הדברים שהיא לא ידעה שהוא אוהב בה. את כל מה שהופך אותה לפשוט מי שהיא שהופך אותה לסופר. וזה מה שאני אוהבת בשיר הזה. זה מרגיע אותי. ובאותם רגעים בהם השיער שלי הופך לאש ואני מרגישה שאני יכולה לשרוף רק ממבט אחד, אני יודעת שיהיה שם מישהו איפשהו בעולם שיאהב את זה. זה מביא לי רוגע. לא כולם אטומים ומשוכפלים בעולם. אני גם אוהב מישהו שהוא לא בדיוק "לפי הסדר".
בתמונה שמופיעה על האייפד רואים את הזמר עצמו, שיער שחור גלי גוף של גבר ומשקפיים של חנון בשחור לבן. אני לא חושבת שזה שיר כזה ישן, אבל זה די. כבר למדתי להבין שהזמר המקורי לא באמת מי ששר את השיר הזה. מי ששר אותו זה 'ואס אה' , מי שהעלה אותו גם. שם די מוזר. מצאתי אותו באפליקציה שמוצאת שירים שדומים לשירים שכבר שמעתי, אולי התחלתי לשמוע קאברים ולא ידעתי, אבל השיר הזה הוא בוודאות קאבר. כבר שמעתי את השיר המקורי, הרבה יותר מלאכותי ומוכר ממה שאני שומעת עכשיו. מי שאני שומעת עכשיו שר ככל הנראה לאהובה שלו, בצורה פרטית, ואעלה את זה כדי שאחד מהם יוכל לשמוע זאת ולא חשב שמישהי תתאהב בשיר כמוני. ואולי אין לו עוד אהובה והוא פשוט התאהב בשיר גם. זה בהחלט הסבר שיכול לספק. הוא שר את זה הרבה יותר בשקט, אם כי בקול עם הרבה יותר עוצמה, הוא צועק לפעמים, אבל בלי להוציא את כל הגרון באמת, יותר כי הצעקה באה מן האש בלב שלו – וככה גם כל רגש אמיתי וכנה אחר. לא מן הסרטים, אלא מהעולם האמיתי אותו גם אני חיה. אני יכולה להתמכר לבן אדם הזה ולקול שלו. זה מכניס אותי לרמה מסויימת של נירוונה שלא אוכל לתאר בחיים. וגם אם זה השיר היחידי בכיכוב "ואס אה", אני ממש שמחה על קיום השיר הזה שמפגין את הקיום שלו. שום דבר לא יכול לשמח אותי יותר. וככה אני הולכת, שמה את זה בלופים.
זה היה כמה ערבים לפני המופע.
"תשירי." הוא אומר לי וכמעט זורק אליי את הגיטרה, "טום, תשירי."
אני רק באתי בשיעור אומנות לצבוע עוד קצת את התפאורה כשנגעלתי וראיתי אותו עומד שם. אחרי זה החלטתי ללכת הביתה. התפללתי שהגשם יהרוס את הבמה, התפאורה והכל, שמתי את האוזניות עם השיר שלי ונכנסתי לעולם בו אני מרוצה מן עצמי. לא הייתה יותר משמעות לצורה ולדרך בה הרגליים שלי פגשו את השלוליות.
בערב ההופעה קרה דבר דומה. הגעתי רק כדי להפגין נוכחות, כל הבית ספר היה שם בערב, התיישבתי ליד מאיה ונדין, רופרט ורנס כבר למעלה על הבמה, טימי, נמיר, תבור, קרן ובר יושבים לידם והשתתפתי בשיחה קצרצרונת. ובדיוק כשהתחיל להרגיש כאילו הערב נגמר, בהתחלה שבה כולם התכוננו להתחיל להופיע ולשיר, הלכתי אל מאחורי הקהל והתכוננתי לברוח משם עוד לפני שאראה דמויות שאני שונאת. מאיה תימי ונדין כמובן ניסו לשכנע אותי להשאר, לכן אין היה זה פלא כשראיתי את הלהקה הראשונה "רופרט והגלגלים" עולים על הבמה, האור הצחיח פוגש בדמותו של הזמר שלהם שמתנשא לגובה מטר שמונים וחמש בחולצה שחורה יחד עם שני הגיטריסטים שלו, בס ותופים. שרון וארז בטח יעלו אחרי זה. הוא פשוט עומד שם ומסתכל על הקהל, מחייך חיוך ממזרי. חשבתי שהוא דביל. שמתי את שתי האוזניות שלי וקיוויתי שהן יעבדו חזק מספיק כדי שלא אשמע דבר ולחצתי על פליי. התחלתי לעבור את כל הקהל עד היציאה בצד שמאלה כשהשיר המדהים והאהוב עליי מתנגן קרוב לאוזני ורוח מתנופפת בשיערי, הם התחילו לנגן ועצרתי את ה"פליי".
"ואס אה" שר על הבמה שמה. הבטתי בדמותו השחורה עולה ויורדת, בקול העמוק מפלח כתער את נבחי נשמתי, בהיתי בו כמה שניות דקה שעצרתי, ואז פשוט עמדתי משותקת בלי יכולת לזוז עוד. הקול הזה בקע מן הגרון שלו. שנינו אוהבים את השיר הזה כמוני . אני עומדת לשמוע עוד שירים של "ואס אה". אבל יותר מכל, הייתי בהלם. הרגליים שלי התאבנו ובחוסר הבנה המשכתי להביט בקהל.
תגובות (5)
כשקראתי את הסיפור נזכרתי למה אמרתי לך פעם שאת יכולה להיות סופרת גדולה. כבר כמה זמן שלא נהניתי ככה מסיפורת. האווירה, הדמות הראשית, הפרטים, צורת ההעברה של האינפורמציה לקורא – מושלמים.
נקודות לשיפור:
הניסוחים בדרך כלל לא הכי חדים.
הסוף לא מספק. הבעיה היא שרוב הסיפור הדוברת בכלל לא מדברת על 'ואס אה'. היא מדברת עליו פעם ראשונה די לקראת הסוף, ולכן בסוף כשהיא מגלה שזה הוא על הבמה, זה מרגיש לא מספק. חסר בילד-אפ. בקיצור, הסיפור נבנה ממש לאט ובקצב טוב, ואז כשהוא מסתיים זה נראה כאילו עלילה שהייתה אמורה להיות ארוכה הרבה יותר נדחסת לתוך ארבע חמש פסקאות.
גם הפרטים בסוף לא ברורים. למשל, לא הבנתי האם 'ואס אה' הוא הילד החדש שהיא סולדת ממנו, או מישהו אחר. ולמה היא לא זיהתה את 'ואס אה' על הבמה רק לפי המראה, הרי היא ראתה סרטון שלו באייפד לא?
למרות הנקודות האלה, ממש ממש אהבתי. יש פה רוח ואותנטיות וסגנון ממש טוב.
יש לי הרגשה שאת תהיי טובה בז'אנר סלייס אוף לייף (אם זכור לי נכון את לא מתה עליו)
אני שונאת סלייס אוף לייף! חחח. הסיפור הזה הזכיר לך למה אני יכולה להיות סופרת גדולה? מעניין. מאוד מעניין. פאק. אתה ממש משבח את זה, מעניין, לא כזה התאמצתי, סתם כתבתי. פעם שאלתי אותך אם אתה משוחד. לשייך את זה לשמה?ניסוחים אני מודה שלא שמתי לב. הסוף חשבתי שלא היה מנוסח טוב אבל אנדרי אמרה שהוא טוב אז עזבתי לגבי הבילד אפ, הבנץי רצח מה אמרת,אבל למען האמת אהבתי שזה בא בהפתעה. אמרתי לעצמי שיש הרבה מוטיבים שחוזרים על עצמם והעובדה שזה בא בהפתעה עושה את זה חלק מן החיים האמיתיים. אתה לא חושב? ולא, באייפד יש תמונה של הזמר המקורי. ואס אה זה הילד החדש, קיוויתי שזה יהיה ברור כי באותט מקום שעמד ההוא מופיע. חושב שהעלילה אמורה להיות ארוכה יותר? חח אני עיוורת לסיבה ממנה כה התפעלת נראה לי
הסוף מתאים לעלילה קצרה יותר, או שהעלילה מתאימה לסוף ארוך יותר, לדעתי. בחיים דברים באמת באים בהפתעה, אבל מבחינת הרגשת הקורא שלי הסוף לא מספיק מספק.
אני משוחד, זה נתון שאולי צריך לקחת בחשבון. אבל למרות זאת, רוב היצירות שלך אני לא מתלהב ברמה כזאת. פה – יש דברים שהיו מושלמים בעיניי (אווירה, סגנון, רוח, תפאורה). ממש נהניתי לקרוא. אולי את עיוורת לסיבות הללו.
אבל תשאלי את עצמך: אם אני הייתי כותב הסיפור הזה (מילה במילה כמו שהוא כותב), מה היית אוהבת בו? ומה לא?
אוקיי אני מסכימה לחלוטין בעניין הסוף. אקח את השאר בחשבון, תודה!