פחית ריקה

הוא הושיט לי את פחית הקוקה קולה שלו, רק להחזיק אותה בזמן שהוא מצלם את הזריחה, ואת הציפור אשר נחתה בדיוק במקום המקסים ביותר. לכן כמעט דחף את הפחית לפני, וכמה טיפות סוררות התפזרו לכל עבר. לגמתי בזריזות מהמשקה הצונן בזמן שהוא צילם.
פעם הרעש הבלתי הפוסק של המצלמה גרם לעצבי להיות מתוחים יותר מאי פעם, כמו מיתרים שפורטים עליהם עד שהם נקרעים. אבל התרגלי לזה ולפעמים אף לא שמתי כלל את הרעש, הוא הרגיש כבר חלק ממני. לאחר כמה דקות בהן לא הזיז את המצלמה מעיניו, ובהן חיפש מה לצלם הוא עצר אותה עלי בדיוק כאשר התחלתי להוציא לכיוונו לשון, פחית הקולה מוצמדת לסנטרי.
"עם היית מתאמצת קצת יותר יוקו יכולת להיראות נפלא." הוא מלמל והפנה את המצלמה לעבר המבנה הנטוש שמימננו. הרהרתי מעט על דבריו, מעט מאוד.
"אבל אתה אמרת שיופי אינו דורש מאמץ." הוא המהם משהו לא ברור ולבסוף הוריד את המצלמה ונעץ בי מבט מצמרר. הוא לעומתי נראה בדיוק כפי שצריך, מלבד השפתיים המרוסקות והשיער החיוור הפרוע שלו שהיו דברים לא קבועים. את השיער לא היה לו כוח לסרק, או זמן, והשפתיים היו מרוסקות בגלל שהלך מכות עם סנג'ואין. נערה אפרו אמריקאית יפיפייה שלא ידעה שהוא ברצינות רוצה לצלם אותה ולהשתמש בה בתור המוזה שלו.
"יופי דורש מאמץ, אבל מאמץ שונה מזה שאת מתכוונת אליו." אמר וצמצם את עיניו, השמש
החלה להיות יותר עוצמתית עם כל דקה שעוברת. "אני חושב שבכל דבר אפשר למצוא יופי, אבל היופי הוא גם הדברים הלא מושלמים. ואת יוקו נראית כמו בובה. עור חיוור, שפתיים קטנות תפוחות ושיער חלק בגוון כהה. מושלמת. ויופי הוא אינו שלמות." אני מהנהנת ולוגמת את הלגימה האחרונה. "אבל למה צילמת אותי?" הוא צחקק ופרע את שיערי, הוא לא נתקל בשום התנגדות מצדי. "צילמתי אותך טיפשונת בגלל שנראית חצופה כל כך, ואני אהבתי את זה נורא."
חייכתי, המחמאות שלו היו תמיד כל כך מוזרות. מעכתי את פחית הקוקה קולה והנחתי אותה על הראש טיפות סוררות זולגות על פניי. הוא הופתע, אך כפי שידעתי שיקרה ידו אוטומטית נשלחה למצלמה אבל… הפעם הוא התחרט והניח אותה חזרה.
"מה קרה-" קולי נקטע, כאשר ליקק את אחת מטיפות הקולה שעל שפתיי. סומק עז הציף אותי וחוסר אונים שמעולם לא חשתי קודם. "יוקו, כרגע את טובה מידי בשביל תמונה."
שפתיו יותר תאימות מקולה, זה בטוח.