פחד

פחד.
קיים בכולנו.
משתק, מקפיא, שחור, מפחיד.
דיברתי איתו פעם, עם הפחד. בשיחה של אחד על אחד הוא דווקא לא כזה מפחיד. זה מוזר איך אנחנו מגבשים דעה על מישהו על בסיס שמועות וסיפורים, ועוד יותר מוזר שהדעה הזאת, ברוב הפעמים, רחוקה מהדמות האמיתית שלו.
יום אחד ישבתי באחת מפינות הישיבה של קק"ל, אלה עם השולחן ושני הספסלים שמחוברים אליו. מסביבי היה גן ירק מהמם ביופיו, ציפורים ניגנו לי פסקול נחמד ועשן הסיגריה שלי העניק נופך דרמטי משהו להתרחשות שעדיין לא קרתה.
"אפשר סיגריה?" הרמתי את עיני וראיתי אותו יושב מולי. זה היה מוזר כי לא הרגשתי בכלל שהוא התקרב, ולפתע הוא היה שם. שאלתי אותו מי הוא, והוא ענה שהוא הפחד.
"הפחד?" התפלאתי "ממתי אתה ניגש סתם ככה לאנשים?" שאלתי אותו.
"אני משתדל לא לבוא בלי סיבה, אני יודע שלא אוהבים את הנוכחות שלי אז אני ממעט להגיע עד כמה שאפשר" ענה בשקט.
הוצאתי סיגריה מהחפיסה והנחתי אותה מולו ביחד עם המצית. הוא נטל את הסיגריה ומולל אותה בידו אך לא קירב אותה לפה.
"אז למה באת לפה?" אזרתי אומץ ושאלתי אחרי דקה של שקט.
הפחד המשיך להסתכל על הסיגריה שבידו ולאחר כמה שניות הישיר את מבטו אלי וענה בפשטות: "כי רק פה אני יכול לנוח כמה דקות"
"מה זאת אומרת?"
"אתה סודי?" הוא שאל.
"ביותר" עניתי בחצי חיוך.
"אז הגעתי למקום הנכון" אמר בביטחון.
"אבל למה דווקא לכאן?"
"אנשים קוראים לי מהרבה סיבות, יש רשימה לא קצרה של פחדים… יש כאלה שמפחדים להזדקן, יש כאלה שמפחדים לאבד מישהו קרוב, אחד מפחד שיזיזו אותו למקום חדש, אחר מפחד להיתקע במקום אחד כל חייו…"
"נשמע כאילו לכל אחד יש את הפחד שלו" התפרצתי לדבריו.
הפחד הסתכל עלי במבט מפחיד והמשיך: "יש את זה שמפחד להישאר לבד, את ההוא שלא ישן מרוב פחד שייכשל, יש את הפחדים הרגילים של ג'וקים, עכבישים, נחשים וכל אלה"
הדלקתי עוד סיגריה ושאלתי אותו אם הוא רוצה להדליק את שלו. הוא התעלם ממני והמשיך בדבריו: "תראה אני לא גורם מקצועי, כן… אבל בגדול אני יכול לקבוע שרוב הפחדים מתמקדים בחיים לא טובים או במוות. אנשים מפחדים שרמת החיים שלהם תיפגע – שמשהו יערער בטחונם, שמשהו ישתנה להם ללא שליטה, והם מפחדים מהמוות, הם מתים מפחד מהמוות".
חייכתי. היה משהו מוזר בסיטואציה אבל פתאום נזכרתי שעדיין לא הבנתי למה הוא פה. חככתי בדעתי אם לשאול אותו שוב מדוע בא, אבל נזכרתי שאמר בתחילת השיחה שרק פה הוא יכול לנוח אז שתקתי. כיביתי את הסיגריה שלי במאפרה והבטתי בו שוב. נראה היה שהוא באמת זקוק לקצת מנוחה, הרי העולם הוא מקום מפחיד ועבודה לא חסרה לו, לפחד.
לבסוף לא הצלחתי להתאפק ושאלתי "אז למה באת לכאן? אני עדיין לא זוכר שקראתי לך"
הפחד הסתכל עלי וחייך חיוך מריר: "פחדתי שתתעקש ותרצה לקבל תשובה לשאלה הזאת. הפחד שלך הוא הפחד הכי גרוע שיש. אתה מפחד לפחד. אתה משכנע את עצמך כל הזמן שהכל יהיה בסדר, אתה מספר לעצמך ולכל מי שמוכן לשמוע שבסוף הכל מסתדר. אבל אצלך זה לא מגיע מתוך אופטימיות. אתה לא מרשה לעצמך לפחד כי מאחורי הפחד יש משהו מוחשי. הרי הפחד לא מגיע מכלום, הוא בא כי אנשים מסויימים עם ניסיון לימדו אותך שצריך לפחד מדברים מסויימים. ואתה, בשביל שזה לא יהיה מוחשי, החלטת שהכל משתבש לטובה ואין לך בעיה שיקרה משהו נורא כי מבחינתך זה שלב בדרך לטוב שיגיע אחריו".
ככל שהפחד התקדם בהסבר שלו, זה נראה לי יותר ויותר הגיוני, אבל בגלל שקצת פחדתי להתעסק עם הפצצה שהפחד הניח ליד קופסת הסיגריות שלי, זרקתי את השאלה בחזרה אליו: "וממה אתה מפחד?"
אבל כשהרמתי את העיניים לכיוונו הוא כבר לא ישב שם. כנראה פחד לענות.