פחד להעיז

האם תמיד נהיה ככה?

"את רוצה?"
"כן.."
"אז מה הבעיה?"
"אנ.. אני לא בדיוק יודעת להסביר…"
—-
"אתה חושב שתצליח?"
"אולי.."
"מזה אולי? כן או לא?"
"אה…"
—-
למה אנחנו ככה? למה אנחנו לא יכולים פשוט לבוא ולהגיד את מה שאנחנו רוצים?
למה יש כאלה שלא מוכנים להודות בזה, בזה שהם מוכשרים, כל אחד במה שהוא אוהב?
לא פעם חשבתי שאולי יבוא יום וגם אני יוכל לשנות את עצמי כמו שחברות שלי עשו. כדי להתקדם, לא לפגר מאחור. אבל עכשיו, כבר עבר הרבה זמן ואני עדיין אותו דבר.
אנחנו (מדברת לאלה שבאמת ככה) אותו דבר כמו כולם, אז מה הקטע?
יש מלא דברים שאני הייתי רוצה לעשות, כמו לשיר בציבור ולא לעצמי, כמו לא להתבייש בעובדה שאני מציירת (וכותבת) כמו להשתתף יותר במשימות שאני יודעת שאני יכולה לעשות וכאלה… כמו מלא דברים.
אבל משום מה… אני לא יכולה. לא כי צחקנו שאני שרה גרוע (החברות שלי) ולא שום דבר, זה פשוט בי, בפנים. …

אני חושבת שבנאדם יכול להביע את עצמו במלא דרכים.
יש כאלה שבריקוד, יש בציור, יש בשירה, בבניה, בכל דרך. אנחנו פשוט צריכים למצוא את האומץ בנו כדי לעשות מעשה, לצעוד קדימה, להפסיק להיות מאחורי כולם תמיד.
להפסיק לחשוב שאנחנו לא שווים משהו ושכולם יותר טובים מאיתנו. שכל דבר שאנחנו עושים או לא טוב או שאנחנו מפשלים בהכל…

אומץ.
רצון אמיתי.
תקווה שבאמת נוכל לשנות משהו בעצמנו. משהו שצריך.
לטובה.
כי אין סיבה שלא יעריכו אותנו. אין סיבה שילעגו לנו. אין סיבה שלא ישתפו אותנו בפעילויות וכאלה..
אין סיבה.

אז באו ניקח צעד קדימה. נבטיח לעצמנו שנשתפר במשהו. שנשנה משהו. גם אם זה יקח זמן, ולא משנה כמה. בסוף משהו ישתנה בנו.
ולא נהסס יותר, לא נפחד.