פורייה כגפן

אני אוהבת לקנות מתנות. לעולם אקנה לאחרים משהו שאני רוצה בשבילי ולא פעם במהלך קניית מתנות לאחרים אני זוכה לשלל מתנות מעצמי לעצמי. הזדמנויות שכיחות לקניית מתנות הן ימי הולדת. אני לא אוהבת לקבל מתנות או מדויק יותר לא יודעת לקבל מתנות. את המתנות ליום הולדתי החמישים ושתיים אנצור לעד.
כל הלילה שהיה ארוך במיוחד, התהפכתי על משכבי. לא בשל הסקרנות לדרך בה יציינו אהוביי את יום הולדתי או תהייה אלו מתנות מפנקות ומפתיעות יעניקו לי השנה? אני בטוחה שבין שלל המתנות שאקבל יהיו לא מעטות בצבע כחול שכן הוא האהוב עלי. פעם היה זה תכשיט משובץ באבן ספיר יפהפייה, ופעם חולצה וצעיף בגווני כחול צי. פעם שמיכה בצבע טורקיז ואפילו נרות ופמוטים בצבע תכלת נהדרים. ברור היה לי שאקבל מתנות שימצאו חן בעיני אבל הפעם היה לי עניין אחר לחלוטין. הייתי בטוחה שאיזשהו חולי מסתורי תוקף אותי. זה התחיל בגל חום שהתפרץ מהקרביים אל החוץ. הרגשתי את הבעירה מבפנים. הדפתי את השמיכה מעלי ושמעתי את רטינתו של מוש שלי, על כך שהשמיכה שעפה מכיווני נחתה על פניו. התהפכתי לשכיבה על הגב מנסה לספוג את קרירות המזרן אל תוכי. המשכתי לבעור וניצני זיעה בצבצו על מצחי ובאזור השפם. קמתי במהירות, רציתי לשטוף את פני ולשתות לגם או שניים. אך בטרם הספקתי לייצב את רגלי היחפות על הרצפה נפלתי אפיים ארצה. המצח והאף הבוערים שלי פוגשים את הרצפה הקרירה בחבטה קולנית וכואבת. קרירות המרצפות הרגיעו מעט את הבערה.
מי זה? קרא מוש בקול ישנוני.
זאת אני, אפשר עזרה? מלמלתי לתוך המרצפות.
הוא זינק מהמיטה והדליק את האור בדרכו אלי. הבעת פניו בלבלה אותי.
אני מצטערת שהערתי אותך, לחשתי וטיפות דם טפטפו על שפתי.
קלטתי חרדה בעיניו, לקחתי מידיו טישו וספגתי את הדם שנטף מאפי. חזרתי בעזרתו למיטה והמשכתי להתהפך על משכבי אם בשל גלי החום ששטפו אותי ואם בשל הכאבים והנפיחות בפני. מה תקף אותי? האם זה משהו סופני? מה רציתי ולא הספקתי לעשות? אלו חלומות בלתי מוגשמים הספקתי לשכוח? כך הרהרתי לי לאורך הלילה כשדמעות חונקות את גרוני. אני עוד צעירה, חשבתי ברחמים עצמיים. ניסיתי לחפש בזיכרוני בדיחות מהסוג ששימש אותי ואת אחיי בזמנים קשים ולא הצלחתי למצוא שום דבר מבדח במצבי. גם העניין הזה הטריד אותי, היעדרותם של האופטימיות וההומור מחיי ברגע זה העידו עד כמה מצבי חמור. מעולם לא השתוקקתי שהבוקר כבר יעלה כמו בלילה זה.
עם עלות השחר התייצבתי במרפאת היישוב. התקבלתי על ידי האחות ללא תור.
מה שלומך? התעניינה האחות.
על הפנים! עניתי בכאב.
כן, רואים! השיבה בבדיחות.
לאחר בדיקה קצרה היא קבעה שאין שברים ושאני עתידה לחיות עוד זמן מה.
שטפי הדם ייעלמו תוך שבעה ימים עד שבוע היא אמרה בניסיון להקליל את אווירת הנכאים שהנחתתי עליה על הבוקר.
לא צחקתי ושאלתי בקול רועד מדאגה:
ומה לגבי המחלה המוזרה שתקפה אותי ושבגללה נחתתי על הפנים?
השיבה האחות באמפטיה: פשוט מאוד מנופאוזה!
מה, ככה בלי סימנים מוקדמים? התעניינתי.
אני בטוחה שהיו סימנים שהתעלמת מהם או שלא ידעת לפרש אותם, אמרה בסובלנות והחלה למנות חלק מהם: שינויים במצב הרוח, הפרעות שינה, קשיי זיכרון, חוסר ריכוז, כאבי מפרקים, גידים ושרירים, עלייה במשקל, ציפורניים שבירות, בעיות חניכיים ועוד כל מיני תופעות שנשים נוטות להתעלם מהן ולדחות את הטיפול בהם.
היא מדברת ואני מהנהנת בראשי כמסמנת וי על הסימנים המוקדמים שגם אני התעלמתי מהם.
למה עוד אני צריכה לצפות? מהו הדבר הכי קשה לדעתך שעלי להכין את עצמי לקראתו? שאלתי בשקט מתוח.
היא חייכה אלי, ליטפה את כתפי והשיבה, לקבל את עצמכם כמו שאת עכשיו. זהו בדיוק הזמן לחגוג את החיים! היא הסתכלה לתוך עיני בדאגה והוסיפה בחיוך: אני מקווה שלא היו לך תכניות לילד נוסף, כי את זה לא תוכלי להגשים.
למול עיני עלתה תמונה ממפגש נשות המשפחה לרגל הגיעי לפרקי שהתרחש כארבעים שנים קודם לכן. סבתא ברכה אותי אז בברכה שנהגה לברך את נכדותיה באירועים הללו: מי ייתן ותהי פורייה כגפן ובנייך כשתילי זיתים.
לפני שנפרדתי מהאחות היא ביקשה שאקבע תור לרופא נשים והזמינה אותי להתייעץ אתה באם יהיו לי שאלות נוספות.
אז ליום הולדתי קיבלתי עיגולים כחולים סביב העיניים, אף כחול-סגול ונפוח ואת הידיעה שאיני פורייה עוד כגפן!