פועלי הזבל לא באים

פועלי משאית הזבל לא ניקו אותי כבר הרבה זמן. מזוהם ומלוכלך פה.
שקית מתפוררת מלאה בעור שלי שכבר החל להתקלף עם הזמן,
המוני אותיות מבולגנות שמצאו את דרכן בצעקות, נזרקו אל שיפולי המדרכה,
זוגות על גבי זוגות של נעליים שנהרסו להן בטיוליי הרבים למצוא את עצמי,
שאריות של חלודה, כתוצאה משילוב של דמעות ועצמות מברזל.
משאית הזבל בעצמה כבר לא יכולה עם המשקל הזה יותר. יש עוד דיירים בשכונה הזאת, אני לא יכולה להיות היחידה שמלכלכת, עליי להתחשב בשכניי.
מזוהם לי, אוויר שחור מפיח של נשימות השדים.
השפתיים שלי כבר לא אותו דבר, הן לא שלי. גרפתי אותן בטעות, כשניסיתי לפנות לי שביל בלי לכלוך בדרך אל הלב.
אל תיגע בי, אסור לך. זה הגוף שלי, אל תתקרב. תפסיק עם זה, זה לא כיף, זה לא מכבד, זה אסור.
יש פה כל כך הרבה זבל, מאיפה מצאת את דלת הכניסה? תסגור אותה, קר בחוץ..
אמרת שנאבדת בדרך, שיורד גשם, שאתה צריך אותי. תגיד תודה שאתה אבוד בדרך, ולא אבוד בחיים. עכשיו תלך, אני כבר יודעת שבאת כי אני לא מסוגלת לסרב.
אני מרגישה את היד שלך יורדת. אל תתקרב לשם, זה שלי.
זה הגוף שלי, הלב שלי, הזבל שלי.
אני יודעת שבאת עם כמה שקיות מסריחות במיוחד, לזרוק אותן אצלי, שהן לא ילכלכו לך את החצר בכניסה אל הלב שלך, חס וחלילה. ואני, כמו תמיד, אקח את השקיות שלך, אבנה מהן מגדל שכבר מגיע לאלוהים, ואפילו לו אין תשובה.
פועלי הזבל לא באים. פועלי הזבל גם לא יבואו.