פה

פה
בוקר אחד, לקראת ההפסקה במפעל, כשכל הפועלים פנו לשטוף ידיים ולהתיישב לאכול, תקף את נחום שלשול אימתני. בני מעיו יללו מרב מכאובים, בטנו צבתה, התקפלה ברעדה על שריריה החסונים כמו עלה נידף. נחום רץ לשירותים במהירות האש המתלקחת בשדה וכבש את השירותים לפרק זמן ארוך מהרגיל. נייר הטואלט אזל בתא, הוא נאלץ להתנגב בממחטתו הצחה המגוהצת בידי חביבתו מהבית. ההפסקה קרבה לקיצה, נחום ברעבונו כי רב ובלהיטותו לבלוס, שכח לשטוף ידיים כהרגלו, נתקף גועל בטעמו את הביס הראשון, שכן הוא היה נגוע בריחות רעים, שדבקו בכפות ידיו. מפח הנפש שחווה היה אדיר! אנו חבריו לא הצלחנו להרגיעו בדברי נחמה "נחום, לא נורא, תשמח שאתה בחור חזק והפרנסה מצויה בשפע, מחר יהיה טוב, וכד'" ברוח מפיסה כזו דברנו על ליבו. אט אט שככה "הסערה" המקומית, הרוחות שבו למסלולן הרגיל, אנו הפועלים חזרנו לעמדותינו.
כדי להבין את האירוע יש להכיר את הרקע המיוחד של בחורנו: נחום נהג לשכב לישון כבר בעשר בערב. הוא היה פועל מחצבה בעכו, חופר באת, או מסיע קרוניות במשך היום לפרוק חומר, רק הפסקה אחת בצהריים בת חצי שעה, העניקה לו הפוגה מעמלו. האוכל ויותר מכך הניקיון היו עבורו קודש הקודשים. אזי היה פותח בלהיטות את המארז שהביא מהבית, שאותו הכינה בידיים אוהבות אשתו חביבה. בעודו מתיר את החבילה, רוקו הצטבר בפיו, כיון שדמיין את גבינת העזים, המתובלת בשמן זית, את הבצלצלים הסגולים המלווים אותה, את הבורקיטס הממולאים תרד, או עלי הגפן, הממולאים באורז מתובל בכמון-מעדנים שעולים על שולחנו של מלך. לקראת הסעודה פיו היה מתמלא רטיבות עזה, בועות בועות ניכרות בקצה פיו, שפתיו כמו התעבו, כדי להכשירן למלאכתן בעוד מועד, צבען הופך לסגלגל משהו, כאילו נימי הדם שהוזרמו לאזור – לא די בהם. הוא ניגש לשטוף את ידיו בחריצות יתרה, כיון שאינו מעוניין, ששמץ מהריחות הקודמים שבהם עסק, יזלגו למאכליו. לאחר שטיפה יסודית ובזבוז מים בכמות של בריכה עירונית, הוא נהג להתיישב על כיסא נצרים, מאלה שהובאו מסין, היה מתמקם בישבנו היטב, מניח מפית על ברכיו ועל צווארו כתינוק בן יומו, ופותח במלאכת הקודש – האכילה. בימים חמים, כשהזיעה ניגרת בלא רחם על הפועלים ,התמהמה נחום בניגובו הכללי מעט יותר זמן, כדי להדיח מעל גופו כל ריח זר, "השטח חייב להיות זך לטקס האכילה ללא כל חציצת רבב. חברו למחצבה, נסים, כבר עייף מלהמתין לו, היה פוצח מידית בחיסול סעודתו, ונותר בידו הסיפק להעיף מבט בעיתון, או להחליף מילה עם החברים, או לשבת במנוחה כדי לנוח! אך לא בחורנו נחום יזהם ארוחה טובה בשל עצלות כלשהי, הראויה להילקח בחשבון. הבוס יצחק קורא: "צוחק מי שצוחק אחרון.." ובזה תמה הפרשה האומללה ההיא שתיזכר לדורותיה. למחרת קלקול הבטן הופיע נחום עם מארז חדש כחלחל בצבע השמיים, כשחיוך מתוק נסוך היה על פניו.