פגועים מיחס

אומרים שאין אהבה יותר גדולה מהאהבה שלך, ואני רק חושבת, מה עבר עליהם שהם אומרים דבר כזה בכזו קלות? איזה יחס הם קיבלו ממך שגרם להם להאמין בתמימות למשפט הזה?

אני מודה, אני לא יכולה להסתכל לך בעיניים, כי גם כשאני ב"שולם" איתך זה עדיין מרגיש לי כאילו עוד רגע המתח הבלתי נסבל בנינו ייקרע באכזריות בעזרת מילותייך. כאילו עוד רגע הכל יתפוצץ בנינו ואנחנו נשוב לשגרה המכוערת והכאובה.
הייתי רוצה לקבל פעם יחס אמיתי וכהוגן, אחד כזה שבאמת מעריך אותי ולא מסתכל עליי כאל משהו שיכול להביא גאווה, רק לראות אותי בתור משהו פשוט ואהוב.
זה יותר מידי?
כמות הדמעות שאני מבזבזת בכל פעם נראית לי מגוחכת למדיי, אך היא פשוט לא נשלטת. הכאב והזעם שמצטברים בתוכי בכל פעם, באמת, אני לא היחידה שצריכה לנסות לשלוט בעצמה. את צריכה אולי אפילו יותר ממני.
יש לי כל כך הרבה צלקות ילדות ממך, כל כך הרבה, שזה מגוחך ומפחיד באותו זמן. איך אני יכולה להיות רכרוכית ולאהוב אותך (מידי פעם) אחרי כל זה? רק אלוהים יודע.
את הפכת אותי לכל מה שאני, את גרמת לי להיות כזאת. אם יש משהו שלמדתי ממך זה ללמוד מטעויות. אני בטוחה שבעתיד אני אעשה הכל רק לא להיות אמא כמוך. לא עם שיטות כאלה, בכל אופן.

אני כועסת, מאוד כועסת עליכם. מבחינתי פישלתם בתפקידכם. לא נתתם לי את הדוגמה שהייתי צריכה, לא הייתם שם בנקודות הספציפיות של חיי.
המטרה הושלמה חלקית.

אומרים שאין יותר ממכם בעולם, אך אני אומרת, למה יש כאלה שלא זכו לכך, במה אנחנו חטאנו, או בכלל, בהם *הם* חטאו, שלא זכו לגדל אותנו כראוי?