פגומה

ישבתי בפינת החדר, דמעות עמדו בעיניי. שפתי התחתונה הייתה לכודה בין שיניי, כמעט כמוני. הייתי לכודה בין שני קירות, ובעולם הזה.
חיבקתי את ברכיי. הייתי צריכה לחבק מישהו, אבל לא היה אף אחד שיכולתי להתמסר לזרועותיו.
הרגשתי את ליבי פועם, ההרגשה הזאת הייתה כל כך מזוייפת. הוא פועם, אבל זה לא מרגיש ככה.
שיערי היה מבולגן על ראשי, ידעתי זאת מבלי להביט במראה.
הרגשתי נורא, והייתי בטוחה שאני נראת גם ככה.
קמתי באיטיות מהרצפה הקרירה והתחלתי ללכת לכיוון מיטתי. המצעים היו מסודרים, קמט אחד לא נראה עליהם.
נשכבתי על המיטה ותחבתי את ראשי בכרית, מנסה לגרום לנשימתי להעצר. כעבור כחמש עשרה שניות, אבדה תקוותי.
אני פחדנית מדי בכדי לפגוע בעצמי.
תמיד הייתי.
הדמעות אשר לא חדלו לזלוג על לחיי הכתימו את הכרית והרטיבו אותה.
כל מה שחשקתי בו באותה השניה היה מישהו שיאהב אותי, שיבין אותי, שיקבל אותי עם כל הפגמים שלי.
אבל אני לא חושבת שקיים אדם כזה.
יש בי יותר מדי פגמים, יותר מדי צדדים שאחרים לא מבינים.
וגם לעולם לא יבינו.