ערוגה של פרחים.

אני אוהבת לעבור בשדרה ליד הבית שלי…יש שם ערוגה של פרחים, כל כך שונים ומגוונים…אני אוהבת להביט בהם, לראות איך כל פרח צובע בצבע שלו את העולם, גורם לי להרגיש יותר טוב מבפנים.
אני אוהבת לעבור בשדרה ליד הבית שלי, למרות שהרבה פעמים אני מאריכה כך את הדרך, אני אוהבת להושיט זוג ידיים ולהעביר את אצבעותיי על עליי הכותרת, ולהרגיש איך לכל פרח יש סיפור משלו, פרח שנשתל על ידי אדם שבוודאי יש לו סיפור חיים מרתק, אני שרה להם ומדברת איתם…
בשדרה שלי עוברים רק בודדים, וכמישהו עובר אני ישר מפסיקה, שלא יחשוב שאני משוגעת…
ואני תוהה אם בין כל הפרחים האלו יש פרח משוגע, או בנאדם משוגע ששתל אותו והעניק לו חיים.
אני יודעת שפעם היה שם משוגע אחד, פרח שהתבלט מאחרים…לא היה לו צבע מוגדר, כי הוא כל הזמן התחלף…הייתי מעניקה לכל אחד מן הפרחים תשומת לב, אך לו הייתי מעניקה יותר…וראיתי איך האנשים הבודדים האלו שלפעמים עוברים בשדרה, מתבוננים בו בהשתאות.

הפרח הזה היה שלי,
פעם הוא היה בשדרה ליד הבית שלי, בערוגה של הפרחים…
הוא היה חיי, תוסס ומלא שמחת חיים,
עד שיום אחד אנשים אכזרים וחסרי לב דרכו עליו בלי רחמים.