כמה קשה לשמור על הפשטות

יושבים במסעדות מפוארות,
מרגישים שאנו הגענו לגדולות,
הנאה מזויפת היא,
אבל מספקת אותם,
מרגישים הנחשבים בעולם.

אני הגעתי לאותה המסעדה,
למה?
כי יוקרתי שם,
האם זה מעיד על טיב האוכל,
אני בספק,
לרגע הרגשתי חשוב יחס מכובד,
הרגשתי תזיוף,
הרגשתי לא נוח שהמלצר מזג לי מים לכוס,
נכנסתי לעולם שלא נכנסתי אליו לפני קר מנוכר,
למה ביוקרה אין חמימות ויש תחושה של ניכור.
למה האנשים העשירים הם לא גם חמים.

המנות מגיעות ואיתם הצילומים,
שולפים את האייפון ומצלמים,
ולרגע חשבתי,
למי הצילומים ההם, האם הם באמת לנו?
או שמא להראות שאנו נהנים כי אנחנו במסעדה יוקרתית.
מה היוקרה הזאת אומרת עלינו,
מה אנו רוצים להראות כשאנו מצהירים היינו שם,
היינו ולא סתם בעוד מסעדה..
האם באמת נכחנו ברגע,
או שמא זה היה חיזוק מזויף לאגו,
חיזוק שאנו צריכים מהחברה,
אולי שכחנו קצת את עצמנו ואנו מנסים להרשים את כולם חוץ מעצמנו,
הערב הזה היה לכולם חוץ ממני סיכמתי לעצמי.

למחרת שישבתי על חוף הים,
עם מנת חומוס של אבו חסאן עם ציפס בצד,
הרגשתי הכי יוקרתי בעולם,
אין ספק שהבנתי יותר,
שקשה לשמור על הפשטות,
וברגע שנחיה חיים פשוטים,
לא יהיה הצורך שלנו להרשים מישהו,
ולא נצטרך את הליטוף הזה של החברה,
כי יהיה לנו את עצמנו ששכחנו מימנו קצת עם הזמן.