עפר

אני כותבת בידיעה שיום אחד אני אגמר, אהפוך כמו מיליונים לפני לעפר.
אני הולכת בשביל בידיעה שיום אחד הוא ייגמר, יהפוך כמו מיליוני שבילים לפניו לדרך ראשית, דרך סתמית, שתוביל לשום מקום אחד או אחר. אף אחד לא יזכור את השביל שהלכתי בו, רבים עוד ילכו בו אחריי. השביל לא ידע להבדיל בין הרגליים השונות, שרומסות אותו לעפר.
אני מתאהבת בך בידיעה שיום אחד זה יגמר, והאהבה שאני רוחשת כלפיך תיעלם כלא הייתה. אתה לא תזכור את ההיא שאהבה אותך, היא לא תדע אם אהבת אותה. ואולי זה לא משנה, וזה לא ישנה, כששנינו נשוב להיות עפר.
אני כותבת בידיעה שיום אחד הכול יגמר, וספריי ומילותיי ייעלמו בין העפר. של אלו שהיו לפני, של אלו שיהיו אחריי, של אלו שהצליחו להשאיר חותם, בעוד אני עוד אחת שקיוותה להיזכר, שקיוותה להיות משהו מיוחד. מישהו פעם הבטיח לי להיות משהו מיוחד. מישהו שמזמן כבר הפך לעפר.