ענבי זעם

בחוץ השמש יקדה. היה חם והביל. גם בבית. מיפגן שרירים אחרון של הקיץ על מפתנו של הסתיו.
המזגן בחדר עבד במלוא הקיטור. הדלת היתה סגורה למנוע דליפת אויר מצונן אל מחוץ לחדר.
הוא רבץ בתנוחה רפויית איברים על הכורסה הנוחה, שקוע בקריאת ספר מרתק.

היא נכנסה, השאירה את הדלת פתוחה, והצהירה בחגיגיות: "אני יוצאת לקנות ירקות בשדה".
הוא מלמל ביובש של יום חול: "יופי, אוקי", והיא המשיכה ושאלה: "לקנות גם ענבים?"
הוא השיב בלאו מוחלט. "הם לא טעימים, מלאי חרצנים ולא ידידותיים – סרבני ניתוק משריגי האשכול" הוסיף ונימק. "אל תקני", חתם את הדיאלוג הקצר.

היא יצאה כלעומת שבאה, בלי לסגור אחריה את הדלת.
הוא קם, סגר את הדלת וחזר אל הספר.

בעודו מנסה לשחזר את השורה בה הופרע מרצף הקריאה, הוא שמע אותה צועקת מלמטה: "תרד בבקשה, אני צריכה לשאול אותך משהו".

הוא הניח במורת רוח את הספר על השידה וירד.

למטה, היא עדכנה אותו שהיא יוצאת לסבב קניות ושאלה: "אתה רוצה ענבים? ".
הוא ענה לקונית שלא. "ממש לא" הדגיש בהטעמה.

הוא עלה לחדר והתישב בכורסה עם הספר. הוא וויתר על איתור השורה אותה קרא לאחרונה והתחיל לקרוא מהשורה הראשונה של אותו העמוד.

מקץ כמה דפים, הנייד שלו צלצל. זו היתה היא, הפעם מהמכונית.
"אני בדרך לירקן, שאקנה ענבים?".

הוא ענה בשלילה גורפת, שאינה מותירה מקום לשיקול דעת נוסף, ניתק וחזר אל הספר.

חלפו עוד מספר דקות. שוב צלצול. שוב היא. הפעם מהירקן. "הענבים ממש יקרים, ששים שקל לקילו. שערוריה. לא נראה שיש לזה הצדקה", היא רטנה בטרוניה, כאילו שהוא אשם במחיר המופקע.

הוא הסכים ללא היסוס והוסיף: "… עוד סיבה טובה למה לא צריך לקנות".

כעבור כשעה, היא מתקשרת לנייד, "תבוא מייד לכניסה לקחת את הסלים. אני ממשיכה למרפאת השיניים. יש לי תור עוד עשר דקות."
בדיוק עכשיו, בשנייה בה העלילה מגיעה לשיא המתח, בעיצומה של הדרמה המתחוללת בין השורות הכתובות.

הוא ירד מייד ואסף את הסלים הגדושים מתא המטען.
"את הירקות תשאיר על השיש. את הענבים תכניס לפריג'ידר", הנחתה ולחצה על דוושת הגז.