עמליה

יום אחד נכנסתי לחנות רהיטים וציוד לתינוקות. רציתי לקנות מתנה לחברים שנולדה להם בת.
בפתח עמדה אשתו של בעל החנות. שאלתי אותה למחירי המוצרים והיא הפנתה אותי לבעלה. בעלה עמד בקופה והתווכח עם לקוח צעיר ונאה. חיכיתי בצד והבטתי בהם. בעודי ממתין נאלצתי להקשיב לשיחה. מסתבר שהבחור חייב לו כסף והוא הבטיח שהוא ישלם לאחר שיחזור מההפלגה הבאה. אני לא יכול לחכות, אמר המוכר במבטא הונגרי, כבר חצי שנה אני מחכה. אבל אני אשלם לך הכל, ענה הבחור. תעשה חשבון כולל ריבית ואני אשלם. וכך התווכחו שעה ארוכה ואני המתנתי בסבלנות. המוכר אמר לבחור לא, אני לא רוצה לדבר עם אשתך. איך שהיא היתה בבקר מדברת לא יפה אמר, צועקת עלינו כמו כלבים ועוד אתם חייבים לנו כסף. עשתה סקנדל בחוץ, מדברת לא יפה. הבחור הסביר שהוא ישלם הכל ועוד ביקש להוסיף עוד משהו לתינוקת באומרו אתה רוצה שהתינוקת תישן ככה על הרצפה? בחייך. המוכר ענה לו אני לא אבא שלה ואז פנה אלי. הבחור המשיך להתלונן עד שנרגע והמתין. המוכר שמע את בקשתי והראה לי לולים, רשתות ועגלות טיול. הודיתי לו ואמרתי שאבוא בערב עם אשתי. יצאתי מהחנות ופגשתי את עמליה, בחורה יפה מאד שעבדה פעם כתופרת במפעל שניהלתי בו מחלקה. היא עמדה מול החנות עם עגלה ובה תינוקת מנמנמת. אמרתי לה מזל טוב עמליה מה שלומך? היא עזבה את העבודה בגלל שהתחתנה עם איזה מוטי. אז הוא היה חייל. לא זכרתי את פניו. שאלתי אותה אם היא עובדת. היא אמרה שלא אבל אולי תחזור לעבוד במפעל. שאלתי אותה על מוטי והיא אמרה שהוא בסדר. הוספתי ושאלתי אם הוא כבר השתחרר מהצבא ומה הוא עושה. הוא ימאי אמרה ועוד מעט הוא יוצא להפלגה…
הלכתי והבנתי. הבטתי לאחור וראיתי אותה מהססת אם להיכנס לחנות התינוקות. לבסוף נכנסה עם העגלה. הבנתי שהיא חיכתה בחוץ עד שאני אצא. חשתי עצוב בגללה.