עם משב הרוח בפנים
הייתי רוצה לכתוב שאין לי מושג לאן פני מועדות, אבל האמת שאני די מודעת למצב, פשוט צריך להבהיר את הכל מראש ולא להתבייש לשאול.
כאילו, יש בי פחד מסוים, ואני לא אפחד לכתוב שמפחיד לי, כי עדיף להתמודד עכשיו, מאשר לבזבז גלילי נייר טואלט על דמעות, אחר כך.
הגעתי מכוכב אחר, ואין מצב שאני חוזרת לשם. אתם לא תישלחו אותי אליו שוב.
אני אבנה הכל לאט ומחושב, ויתכן מאוד שתצא מזה זוגיות ארוכת טווח ועתיד אפשרי.
.
.
.
או ש, אמצא את עצמי שוב ניצבת לבד מול העולם, בזמן שמגדל אחר שבניתי קרס מאחורי. אני כבר רואה את עצמי ניצבת על גג העולם, בלבוש ייחודי, אוחזת באחד העמודים הניצבים על גג הבניין, וצופה אל עבר העיר הגדולה, בעצמי.
ולא, אני לא אשבר, לא משנה מה.
תגובות (1)
"האמת [היא] שאני מודעת" – משפט תקני מכיל גם נושא וגם נשוא.
"… מודעת למצב(,)[.]" – סוגריים רבועים- להוסיף, סוגריים עגולים- להשמיט.
"לא אפחד לכתוב ש(מפחיד לי) [אני מפחדת]", או לחלופין "משהו מפחיד אותי" – גם סיפור אישי הוא סיפור, וסיפור כותבים במשלב לשוני גבוה יותר מאשר שפת רחוב עילגת.
"לא ת(י)שלחו אותי" – אין יו"ד בין אותיות אית"ן לפעלים.
"או ש-" "או ש…" או שלא! הפסיק הוא טעות.
"מגדל שבניתי ק[ו]רס" – כמו 'ניצבת' בזמן הווה.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.