על שכר ועונש

באחד מימי החול של השבוע החותם את השנה העברית הנוכחית ה'תשפ"ב, בעוד רואי החשבון של מעלה שוקדים על ליטוש מַאֲזָנֵי החטאים של הבריות של מטה, מלאתי את חובתי לבורא – מצוות השחייה היומית כלשונה וככתבה.

כמדי יום, ניכנסתי למלתחה. ברכתי לשלום את האדם היחיד שהיה שם. גבר גמלוני, מבוגר ממני על פי מראהו (אבל יתכן שהוא לא) בעירום חלקי. בידיו החזיק פריטי לבוש. תנועותיו היו איטיות וקשה היה לשפוט אם הבגדים היו בדרכם אל גופו או ממנו. למרות שכבר ראיתי אותו אי אלו פעמים בתוך הבריכה ומחוצה לה הוא לא השיב על ברכתי. בכך אין חדש. שמתי לב כי לאחרונה, האנשים נעשו מנוכרים זה לזה, חסרי נימוס, קצרי רוח ואגרסיביים. אני עדיין תוהה מדוע. האם בגלל אפידמית הקורונה הממושכת, בגלל המצב הגרוע – השבריריות השלטונית, הקיטוב הפוליטי, הפלגנות החברתית, יוקר המחייה, מצוקת הדיור, צלילת שוק ההון, פקקי התנועה ועצימות האיומים הבטחוניים או שמא בגלל עליבותם של נבחרי הציבור בכנסת שהקרינו מגסות רוחם, התלהמותם ואלימותם המילולית על האזרחים, לרבות על אלה ששלחו אותם לשם.

התמקמתי עם ערכת הרחצה האישית שלי – המגבת האיטלקית ובקבוקוני השאמפו והסבון הנוזלי המפנק – בעמדת הקילוח המועדפת, זו המרווחת ומאובזרת מבין החמש שיש.

עוד בטרם פתחתי את ברז המים ניגש אלי אותו פלוני, וביקש שאעבור לעמדה אחרת "כי הוא רוצה לרחוץ דווקא שם". גם אני רציתי לרחוץ דווקא שם אבל בפרץ של טוב לב וויתרתי לו והעתקתי את רמ"ח איברי ושס"ה גידי, עם המטען הנלווה, לאחת העמדות הנחותות.

"סביר להניח שאם הוא, או פלוני אחר, היה מבקש ממני לוותר למענו על מושב ששודרג למחלקת העסקים באחת מטיסותי הייתי מסרב בנימוס" עשיתי לעצמי חשבון נפש תוך כדי התארגנות בתא הצר והדחוק.
האנלוגיה הזו נראתה לי הולמת אף כי בדילמה ההיא לא אותגרתי מעולם.

חפפתי את שערי, קרצפתי את שכבת הכלור הדקיקה שנצמדת לעור כמו כינים לשיער במגבת האיטלקית (סחבה מרושתת מסיב סינטטי עדין ועמיד בגודל של צעיף בינוני הפופולרית מאד בקוריאה למרות שנקראת מגבת איטלקית) ושטפתי את הדטרגנט מעל גופי בקילוח חזק של מים צוננים…

…. משהו השתבש… מן תחושה מוזרה, אך לא בלתי מוכרת, שמשהו רע עומד להתרחש חלחלה לתודעתי. התנסתי בכאלו בעבר – מן תובנה שתאונה בלתי נמנעת ממשמשת ובאה. מעין נורית אזהרה שנדלקת מאוחר מכדי להגיב ולחמוק מהאיום.
ואז זה הגיע; שינוי ווקלי קלוש באיוושת הזרם, משב אויר אל הקרקפת, חבטה חזקה ברקה, מכה רכה בכתף, כאב עז בגב הרגל ובאצבעות וגוף מתכתי שחור מתנפץ על אריחי המקלחת בקול חריקה צורמנית.

גם ללא משקפיים זיהיתי את ראש הטוש (או הדוש) שהשתחרר מתבריגו וצנח עלי במלוא כובד משקלו. גוייתו המעוכה ומעוותת הצורה היתה מוטלת בירכתי התא, לכודה במרווח שבין הדופן לרצפה.

נוזל חמים ואדום החליק במורד צדעי ונימהל במי הצינור שפרצו מלועו הפעור בשצף וקדחו בגולגלתי הדואבת. חתך מדמם נפער בכתפי, שריטות עיטרו את זרועי ונפיחות את כף רגלי.

צלעתי לאטי אל הספסל עליו היה מונח תיקי כשאני לופת את הראש זב הדם. פזלתי שמאלה לכיוון העמדה המשודרגת. הברנש, עכשיו בעירום מלא, עמד שפוף ועיסה את כרסו וחזהו השעיר שנבלעו בתוך כסות של קצף לבן. הוא לא ראה אותי, או, סביר יותר להניח, השים עצמו ככזה. שהרי היום, שלא כמו בעבר, הבריות נוטות להעלים עין ממצוקות הזולת.

ביד אחת ניגבתי מעלי את טיפות המים, התלבשתי, כיסיתי ראשי וכתפי במגבת הלחה ודידיתי החוצה. "שלום, יום נעים" ברכתי את האיש אך הוא לא השיב. אולי לא שמע, או, סביר יותר להניח, השים עצמו ככזה.

בזמן שהרופא והאחות חיטאו, ניקו, תפרו וחבשו את הפצעים מצאתי עצמי מהרהר בסוגיות שכר ועונש. “הרי בשנה הזו לא חטאתי – לא עשקתי, לא הוניתי לא דברתי סרה ולא הטלתי דופי. מלאתי את חובותי, קיימתי את הבטחותי והלכתי בדרך הישר. על מה ולמה נענשתי? ….ועוד בסמיכות כזו למחווה הלא מובנת מאליה כלפי גבר זר וכפוי תודה?”

יראי שמים יאמרו "נסתרות הן דרכי האל" ויש שיוסיפו פירוש; "אולי נענשת בגין מעשה עוול שלא נימחל בעבר או על כזה שיעשה, קרוב לוודאי, בעתיד". או "צברת נקודות זכות עבור המעשה הטוב, ועוד כפליים, כפצוי עבור העונש השגוי".

הספקנים יאמרו "גם היושב במרומים אינו חסין מטעויות, כבר היו לא מעט כאלה במהלך ההיסטוריה, אפילו חמורות לאין ערוך".

ואני, שאיני מאמין ואיני כופר, רק מתחזק בתחושתי שכל אירוע, בין טוב ובין רע, הוא יציר כפיה של האקראיות, תוצר רנדומאלי של תעתועים סטוכסטיים שאינם כפופים למרותם של בני אנוש וכנראה גם לא למרותו של בוראם. הם אינם תלויים במעשיהם של אלה ולא ברצונו של זה.

גם האירוע הזה אינו אלא תולדה של צירוף מקרים נטול רציונל שאני במקרה קורבנה. "סתם ביש מזל. הלוא יכולתי שלא להענות לבקשה ולהשאר בתא המשודרג. לחילופין, יכולתי לבחור תא רחצה אחר. הלוא עמדו לרשותי עוד שלושה תאים פנויים ובאף לא אחד מהם התרחש אירוע דומה".

ועדיין, עם כל זה, אני תמה; " למה תמיד זה קורה דווקא לי !? "…..