על פרידה

"רק ארבעה חודשים" הם בטח יגידו, "תשחררי ותעברי הלאה" הם בטח יגידו. ואני אשאר עם התהיות של עצמי, האם קשר רציני הוא בכלל פונקציונלי לאנושות אם הוא כל כך כואב ורוב הסיכויים שהוא גם ככה יגמר מתישהו?

זה בטוח יעבור, התחושה הכואבת, הזמן שלא עובר, החוסר שינה, חוסר תיאבון, המבט האדיש כלפי המתרחש. אבל תחושת הפספוס של מי שחשבת שהוא מיוחד בשבילך, שלא תפגשי מישהו שכל כך מתאים לך, פשוט שוחטת לאט לאט.
הידיעה שלא תראי יותר לעולם את אותו האדם, לא תיגעי בו, לא תצחקי איתו, זה כל כך דוקר.

וכמו תמיד המשפט הקבוע שלי: לא מאמינה שזה קורה לי שוב.

ואני לא מבינה איך הוא היה יכול לוותר על בחורה כמוני? אני לא מבינה איך יש אנשים שפשוט מדפדפים אותך הלאה, כאילו זה כל כך ברור לפגוש מחר אדם עם אותן התכונות, הכימיה וההתאמה האינטלקטואלית כמו של זה שפגשת אתמול.

לא בטוחה מה אני צריכה להרגיש ברגעים כאלה ואם אני מוציאה הכל מפרופורציות, או שזה בסדר ולתת לדמעות לצאת כמה שהן רק באות.