על עבודה ועל אבטלה
כל השנים שעבדתי באותו מקום, משך יותר משלוש עשרה שנים, תמיד פחדתי מהרגע שאשאר חסר עבודה. היה נוח לי שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. העבודה הייתה נוחה בשבילי והיא מילאה אותי מרץ ואפילו סיפוק. למרות שזאת הייתה בעצם עבודה פשוטה. עבודת אין ברירה שמצאתי בגיל 55. זה גיל שבהחלט קשה למצוא בו עבודה ובנוסף תחום העבודה שבה התמחיתי, כבר הפכה למתקדמת יותר ויותר וכבר לא הייתי ממש בעניינים. היום מחפשים דם חדש וצעיר ולא מייחסים חשיבות כבר לניסיון.
זכרתי היטב את הפעמים שנשארתי בלי עבודה בעבר וכמה קשה היה להשיג מקום עבודה חדש. עובדת חדשה שהגיעה פעם לאחת המקומות שבהם עבדתי, אמרה משפט נכון: כמה טוב שבמקום להתעסק בלחפש עבודה, יש לך כבר עבודה אמתית.
לבסוף, כמו שקורה לכל כך הרבה עסקים במדינה, העסק נסגר ומצאתי עצמי בחוץ. בגלל שהייתי כבר בגיל הפנסיה, פחות נפגעתי מכך. הדאגות הישנות, שתקפו אותי בעבר, כשנשארתי מחוסר עבודה, כבר היו פחות רציניות. שהרי כבר הייתי אמורה ממילא להפסיק לעבודה וכל השנים שעבדתי ברצף, הצלחתי לחסוך לעת זקנה.
אבל, בכל זאת, יש אלמנט פסיכולוגי חזק במי שלא עובד. הוא מרגיש מן חוסר ביטחון כלכלי כזה. אם לא נכנס כסף ואתה משתמש בחסכונות, אתה מתחיל לחשוש. אתה מתחיל לחשוב מתי הכסף ייגמר. אלו חישובים מאוד לא בריאים, דאגות שעלולות לשבש את שמחת החיים. לכן בכל זאת חיפשתי וגם מצאתי עבודה כלשהי, ולו חלקית. האמת שמה שדחף אותי לזה, הייתה הרגשה של "יש בשביל מה לקום בבוקר". להיכנס לסדר יום, להיות עסוק, בלי לדאוג תמיד שיהיה לך מה לעשות. להתגבר על קשיים ולהרגיש אחר כך את הסיפוק. דברים שכל אדם בוגר, בוודאי מכיר אותם. לא לחינם אומרים, שמבוגרים אוהבים לעבוד יתר מאשר צעירים…
דבר אחד למדתי משנים רבות של עבודה, במקומות לא מעטים. דווקא כשאתה בטוח שהעבודה שלך היא מעמסה ולא מספקת, אתה חווה קושי ומועקה גדולים יותר, כאשר אתה מוצא עצמך מחוץ לעבודה הזאת. לא פעם כשעזבתי, או נאלצתי לעזוב, מקום עבודה שחשבתי שהוא טוב, היה לי קל יותר ולא הרגשתי מועקה. ובאמת כשלבסוף נסגר מקום העבודה שלי, חיפשתי ולמזלי, גם מצאתי מקום עבודה אחר, חלקי. את מקום העבודה הקודם נאלצתי לעזוב בדיוק עם תחילת החורף. חוויתי התקררויות מאוד רציניות, שלא זכורות לי מהשנים שעברו. זאת אחרי שזמן רב לא הייתי כלל חולה. איני בטוח אם יש קשר, אבל כשהתחלתי שוב לעבודה, הרגשתי פתאום חזק ובריא יותר. כאילו פחות נוטה לחלות. שכן תופעות ההתקררות, כמו שיעול וחולשה, ממש נדבקו אלי, באותה תקופה. מעניין שהדבר שהכי פחדתי ממנו, בקשר לעזיבת מקום עבודה, דיכאון וחוסר מרץ, לא היו הדברים שהטרידו אותי, בסופו של דבר. ואולי המחלה הפיסית, הייתה ביטוי של המצב הנפשי הלא טוב. והחורף, האם לא הוא היה הגורם לכך? הכול כנראה נכון והכול קשור…
אבל בנוסף לכל אלה, חוויתי עוד תופעה מעניינת. אמנם זה לא משהו חדש, כי דבר מה דומה קרה לי כשהייתי ממש צעיר. אז עבדתי בחנות טמבור באילת, שהייתה מאוד עמוסה בלקוחות. הייתי עובד מפוצל, עם הפסקה של שעתיים שהלכתי הביתה לנוח וממשיך עד שעות הערב. עבדתי שם תקופה די קצרה, כי התכוונתי לחזור לגור בצפון ורק רציתי לעשות קצת כסף. אבל החודשים שעבדתי שם, עברו מהר בצורה מדהימה. לפני כן, בצפון, עבדתי בכמה וכמה מקומות עבודה ובכל מקום תקופה לא ארוכה. אבל התקופה שעבדתי באילת, כחצי שנה רצוף, עברה מהר יותר מכל עבודה אחרת, שעבדתי בצפון, תקופות של חודש חודשיים ואף פחות. בעיני זה היה דבר מדהים, שזכרתי אותו, אחר כך, כל חיי.
גם הפעם, כשבגיל הפנסיה, מצאתי עצמי מחליף עבודה, הרגשי את ההבדל הזה. פתאום, בתקופה הזאת, של בין העבודות וגם בזמן של העבודה החדשה, הזמן התחיל פתאום להתמתח. זאת בניגוד גמור לתחושה שהייתה לי בשנים הארוכות שעבדתי בעבודה הקודמת: שהזמן ממש חומק מבין אצבעותיי והשנים רצות בלי שארגיש…
תגובות (0)